זהות פוליטית, תודעה פוליטית, אידיאולוגיה פוליטית, שיוך פוליטי, חזון פוליטי והתלהבות פוליטית: כיצד יתכן שמושגי המשפחתיות האלה טעונים בְּזָרוּת רבה כל כך שאין ביכולתי או ברצוני לְנַכֵס? אולי לא הקדשתי מספיק מחשבה לשורשיו הקדומים של ההיגיון הפוליטי – לפוליטאה של אפלטון, לפוליטיקה של אריסטו – אבל האם חירות, הגשמה, הצלחה וגְּאֻלָּה הם באחריותה של חברה, ארגון, מפלגה, ממשלה ומדינה?
אינני בודהיסט המאמין בגאולה פרטית. רובנו שמענו דבר-מה על המושגים הארה, נירוואנה, סמדהי, מוקשה או סאטורי. בתורות הקדומות מן המזרח הרחוק, בהינדואיזם, בבודהיזם ובמסורות נוספות, מושגים אלה מתייחסים לגאולתו של היחיד, לשחרורו המוחלט מן הסבל, ממעגל הקארמה הנצחי ומאשליות אודות המציאות. הגאולה, כפי שהיא בכתבים של תורות אלה, וכפי שהיא באה לידי ביטוי באורח החיים, איננה עניין חברתי. שחרור הוא עניינו של היחיד. עבור אדם שגדל תחת השפעת מסורות אלה, א-פוליטיות היא עניין טבעי לגמרי. למעשה, העיסוק הפוליטי הוא במידה רבה עיסוק באשליה עצמה ולא בשחרור ממנה. 'תיקון העולם' אינו תיקון העולם החיצוני, אלא גילוי העולם האמיתי, הפנימי. אך כפי שאמרתי אינני בודהיסט. גדלתי על ברכיה של התרבות הישראלית, היהודית והמערבית באופן כללי. בתרבות זאת, גם אם יש מדי פעם רמיזה על גאולתו של הפרט, רוב המונחים מנוסחים בלשון רבים והם מתייחסים לחברה כולה: אחרית הימים, ימות המשיח, תחיית המתים, מלכות שמים. יש האומרים קיבוץ גלויות, בניין המקדש, או גוג ומגוג, ויש שפשוט אומרים ׳שלום נצחי׳. כך או כך, מושגים אלה מלמדים שגם אם יש גאולה עבור היחיד, אולי סוג של הגשמה עצמית כאיזה רגע מיוחד, הגאולה הזאת תמיד מופיעה בתוך ההקשר החברתי. אין גאולה פרטית. גְּאֻלָּה אֶפְשָׁרִית רַק מִתּוֹךְ וּבְתוֹךְ הַיַּחַס שֶׁבֵּין אָדָם לְזוּלָתוֹ. ומדוע? משום שֶׁהַקִּיּוּם בְּמַהוּתוֹ הוּא מַעַרְכוֹת-יְחָסִים. מערכות יחסים, להבנתי, אינן רק בגדר הרצוי או ההכרחי, והן אינן רק הפיזיולוגיה של אריג הקיום, אלא הן האנטומיה שלו. אֵין שׁוּם דָּבָר חַי שֶׁמִּתְקַיֵּם בְּנִפְרָדוֹת מֻחְלֶטֶת, שֶׁהוּא חַי בְּעַצְמוֹ וּלְעַצְמוֹ בִּלְבַד. כָּל מָה שֶׁיֵּשׁ מֻגְדָּר עַל בְּסִיס הַיְּחָסִים שֶׁלּוֹ עִם דָּבָר אַחֵר, שֶׁשּׁוֹנֶה מִמֶּנּוּ בְּאֹפֶן מֻחְלָט. לא זו בלבד שלשום דבר חי אין קיום בוואקום, אלא שהקיום עצמו הוא מערכות יחסים. ואמנם, לאדם שגדל תחת השפעה של תרבות זאת, אין מנוס מֵהַפּוֹלִיטִי.
אני מאמין שאת ההישג של התרבות האנושית 'המערבית' שאנו חלק ממנה אפשר לכנות אֱמֶת הַיְּחָסִים, אֱמֶת הַזִּיקוֹת. ניסח זאת מרטין בובר באמירה הידועה שהיא פרפראזה על הפסוק הראשון במקרא: "בראשית היתה הזיקה". הבריאה, ראשית-קיום, היא רגע שבו נוצר יחס לדבר-עצמו ביחס למשהו שהוא אינו עצמו. הבריאה היא "התפנות" של האל מעצמו, ויצירת קשר עם דבר שהוא אינו עצמו. אירוע דיאלוגי ביסודו על בסיס "ויאמר". מכאן שהזיקה מכוננת את האובייקט, כל אובייקט, והופכת אותו לסובייקט. זוהי 'האמת' אותה אנו נדרשים שוב ושוב לגלות ולחיות לאורה. זו לתפיסתנו, מַהוּתוֹ שֶׁל הַקִּיּוּם. במקביל ובשונה למשל מן האמת של תורות המזרח אודות אשליית הנפרדות, והמשמעות שלה בעולם הקארמה וגלגול הנשמות. שם, מהות הקיום (השימוש במונח בעייתי, משום שבתורות המזרח יש שלילה של 'המהות' של הדבר), היא הָאַחְדוּת שביסוד הדברים כולם. ברובד העמוק, שהוא גם האמיתי, אין סובייקט שנפרד מסובייקט אחר – "האחר הוא אני" – ואילו הנפרדות, ההכרה העצמית והאגו, הם אשליות שעליהן יש להתגבר. זהו אתגר רוחני, ובשל המורכבות שלו הוא נפרס על פני תקופות חיים רבות. התודעה מתגלגלת שוב ושוב, כבולה בקארמה של ענייניה הפרטיים, האישיים, עד שמושגות הארה, שחרור וגאולה. רק אז מגלה הנשמה את מקומה באחדות הכללית: למעשה, אין זה 'גילוי שלה', אלא התמזגות שהיא מעבר למילים. אין שם פוליטי. יש להתגבר על צורות של זהות חברתית, ממש כפי שמתגברים על צורות של זהות אישית, ושואפים אל האחדות שמעבר לאשליה.
העדפה פוליטית מבוססת על השקפה מיתולוגית. כלומר, אני תומך באל הזה ולא באחר, ובמלך הזה שמייצג את האל הזה, ובמפלגה הזאת—משום שהם יטיבו עימי, עימנו, וינצחו עבורנו את המלחמות. בימינו הקורלציה בין פוליטיקה לבין מיתולוגיה עודנה קיימת אך היא נסתרת.
אך אנו במערב, ובמזרח הקרוב. הפוליטי ליווה אותנו מאז ומעולם וימשיך ללוות אותנו לנצח. את עקבותיה הקדומים של הפוליטיקה אפשר למצוא כבר במיתולוגיה הבבלית. בבבל הקדומה היה קשר הדוק בין המיתולוגי לבין הפוליטי. מחוקק חוקי חמורבי התעטר בפסלי האלים הגיבורים מעלילות גלגמש, אֵלֶּה שנצחו. כך גם במצרים הקדומה ויוון. המלך הוא אל וסמכותו אלוהית. המיתולוגיה והפוליטיקה שלובים זה בזה. משמעותו של הפוליטי ניתנה לו על בסיס המיתולוגי.
העדפה פוליטית מבוססת על השקפה מיתולוגית. כלומר, אני תומך באל הזה ולא באחר, ובמלך הזה שמייצג את האל הזה, ובמפלגה הזאת—משום שהם יטיבו עימי, עימנו, וינצחו עבורנו את המלחמות. בימינו הקורלציה בין פוליטיקה לבין מיתולוגיה עודנה קיימת אך היא נסתרת. היא נסתרת משום שמנהיג פוליטי אינו הופעתו הפיזית של אל מסוים, ומשום שסיפורי האל בתרבות המערבית לא נחשבים מיתולוגיה. כאן עלינו להבהיר שהמונח ׳מיתולוגיה׳ בהגדרתו המקובלת משמעו: עולם שבו האלים ובני האדם דרים יחדיו. לכן אנו מתייחסים למיתולוגיות כאל סיפורים, אגדות. האמפטיים מביננו יטענו שיש גרעין מסוים של אמת במיתולוגיות, אטלנטיס כנראה היתה קיימת פעם, אבל באופן כללי המילה מיתולוגיה מגיעה עם ההנחה הבסיסית שמדובר בסיפור נחמד, מעניין ומופרך לגמרי. כך לדוגמא, אנו מתבוננים מנקודת מבטינו על המיתולוגיה היוונית, פוסידון היה מאז ומעולם רק דמות דמיונית. את חוסר הנוחות לראות בו כממונה על גובה הגלים ורעידות האדמה חשו כבר הפילוסופים היוונים. הנומאן, במיתולוגיה ההינדואית, שחציו אדם וחציו קוף, לא בֶּאֱמֶת עשה שפגאט בין הודו לסרי לנקה. אך יש להבהיר, בתרבות יוון הקדומה החשיבה הפילוסופית אמנם החליפה את החשיבה המיתולוגית, אך גם היא לבסוף היגרה למדף הספרים ולא נשארה כתרבות חיה. לעומת זאת, במקדשים הפעילים בהודו, המהאבהארטה והראמאיאנה לא נתפסים כמיתולוגיות כלל, אלא כסיפור היסטורי ממשי. קרישנה בֶּאֱמֶת הניף בידו את גבעת גוברדהאן, ויש הַמִּשְׁתַּטְּחִים שם ממש ברגע זה. ואמנם, במקום 'מיתולוגיה' – מונח שאינו נקי לגמרי מלעג של מבט מתנשא – אנו, מטעמי כבוד לנקודת מבטו של הַמַּאֲמִין, משתמשים לפעמים במונח 'אפוס'. זה מונח ניטרלי יותר. ואמנם, עבור רבים מאתנו התנ"ך אינו מיתולוגיה, גם אם יש בו שיירים של מיתולוגיות מסופוטמיות קדומות, או רגעים בהם נדמה שהאל שוכן בקרב בני האדם. גם הברית החדשה והקוראן, עבור רוב האנושות ועל אף כמה סיפורים תמוהים מאד הנמצאים שם לא נחשבים מיתולוגיות. במקרים רבים הם מכונים תיאולוגיות. פרופסורים ללימודי התיאולוגיה היהודית, הנוצרית והמוסלמית (וסליחה על השימוש בלשון זכר, זאת מטעמי נוחות בלבד) בבתי הספר באירופה, צפון אמריקה ובכלל, עלולים להיעלב אם נכנה אותם פרופסורים למיתולוגיה. הלימודים האקדמיים במחלקות ללימודי תיאולוגיה כוללים בדרך כלל גם את המשמעות הקונקרטית, הפדגוגית, החברתית והאתית של 'התיאולוגיות' הנלמדות בהן. לא כך הדבר בקרב חוקרי מיתולוגיות, הם, פחות או יותר, סוג של היסטוריונים.
לעניינינו, כמו שיש קשר בין עלילות גלגמש וחוקי חמורבי, ובין זאוס וסוקרטס, כך יש קשר בין מצוות התורה לבין האתיקה של ההומניזם. למעשה, הקורלציה בין מיתולוגיה ופוליטיקה מקבילה לקורלציה בין תיאולוגיה ואתיקה. זו קורלציה מובהקת אך נסתרת. ממש כמו שאפשר ללמוד על הפוליטיקה של בבל, מצרים ויוון הקדומות מתוך המיתולוגיות שלהן, כך אפשר ללמוד על האתיקה של ימינו מתוך התיאולוגיות שקדמו לה. הפוליטי בימינו לא מציע אתיקה חדשה, הוא רק אמור לשקף את זו הקיימת ולהוציא אותה אל הפועל. על קירותיו של בניין האו"ם בניו יורק מופיע בגדול הכיתוב "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". אין צורך להפנות אתכם לתיאולוגיה משם לקוח הפסוק, ומעטים חוקרי התרבות שיחלקו על האמת המוחלטת הקיימת בו.
בסופו של דבר, גישה רב-תרבותית – ובניסוח רדיקלי מבחינה היסטורית – לא היתה מביאה לסיום פולחן קורבנות אדם, עבדות, חוסר שוויון, ניצול נשים ובעלי חיים, אלא היתה יכולה רק לתעד אותם.
ואפרופו חוקרי תרבות. אני אוהב את מדע האנתרופולוגיה, אבל זה מדע שמוביל לכישלון מוסרי דווקא משום שהוא מבוסס, כביכול, על הערך האתי הנעלה של פלורליזם (באמת ערך נעלה). בסופו של דבר, גישה רב-תרבותית – ובניסוח רדיקלי מבחינה היסטורית – לא היתה מביאה לסיום פולחן קורבנות אדם, עבדות, חוסר שוויון, ניצול נשים ובעלי חיים, אלא היתה יכולה רק לתעד אותם. גישה רב-תרבותית מובילה לרלטיביזם מוסרי. לעומת זאת, פלורליזם מוסרי מחייב מאבק עבור טוב פרטיקולרי וטוב כללי. גבולות הפלורליזם הם כאשר הפרטיקולרי או האוניברסלי מבקשים לפגוע בטוב. ואמנם, אנו שומעים על גישה אחדותית טרנס-דיפרנטית השואפת להבנה הדדית מבלי לבטל את הַשּׁוֹנוּת. זו גישה שמקדמת אַחְדוּת ומתנגדת לָאֲחִידוּת, ומנסה לתקן את רב-התרבותיות בהבנה כי הגישה הראשונה היא אישית, והשנייה חברתית. הראשונה תיאולוגית (וזו אולי החולשה שלה, אך לא בהכרח, שכן ״איש באמונתו יחיה״) בעוד ההשנייה פוליטית. זהות פוליטית וזהות תיאולוגית (כל עוד השפעת התיאולוגיה על האתיקה היא לא מודעת) חייבות להיות נפרדות! דתיות אינה תנאי למוסריות. ההפך הוא הנכון: מוסריות היא תנאי לדתיות. כלומר, ראשית אני מאמין שזה הטוב, ואחר כך מחייב עצמי אליו באופן דתי.
אמרו מעתה, העיסוק באתיקה הוא עיסוק בתיאולוגיות של ההווה. ״זה הדבר הנכון, זהו הטוב, כך אני מאמין״. קְרֵדוֹ ואתיקה אינם זרים זה לזה. עולם של ריבוי אמיתות מגלם עולם מיתולוגי מרובה באלים, ובו ציוויים שונים של מהו הטוב. המונותיאיזם ביסודו הגיע כשלילת הפוליתיאיזם, החשיבה המיתולוגית והמוסר הרלטיביסטי שמשתמע ממנה. אך מעבר לכך, דפי ההיסטוריה המדממים מלמדים כי הקו המנחה את הפוליטיקה הוא מיתולוגי ולא תיאולוגי. המנצחים כותבים את ההיסטוריה. לכאורה משה או ישוע ולא מורדוך, אמון או זאוס. אמרו מעתה, העיסוק בפוליטיקה הוא עיסוק ארכאולוגי במיתולוגיות ההווה. ולאור כל זאת, חשבו עכשיו על המצב במזרח התיכון, באפריקה, באירופה, באמריקה הצפונית והדרומית, ברוסיה, בפקיסטן ובקמבודיה. אנשים חיים פה ושם, ומעל ראשיהם פוליטיקאים מתנהלים כָּאֵלִים, משתוקקים לשמר לָנֶצַח את מעמדם, ניצחונם הצבאי או מצבם הכלכלי. אחריהם נסחפים רבים לכאוס במערבולת האידיאולוגיות והאמונות: השקפות פוליטיות הופכות לדוֹגְמוֹת דתיות, אינפורמציות תקשורתיות הופכות לעובדות, ביקורות פנימיות מכחישות את קיומו של איום חיצוני, ביקורות חיצוניות מוּנָעוֹת מדעות קדומות וכזבים, מנצחים טוענים שהאל לצידם, ומקופחים טוענים שהטוב בידם – אלה ואלה לא מְכַתְּתִים חַרְבוֹתָם לְאִתִּים. לא זה ולא זה – אין ישועה בפוליטיקה. מֵאַיִן תִּמָּצֵא?
