1. אני פותחת את הדלת אל האהבה, מנסה לשכוח שנאמר כבר הכל.
2. האהבה נעמדת כמו איזמל: חדה, מהירה, להב מבריק, אלימה. מצמידה אותנו אל הקיר.
3. האהבה היא מעבדה פרטית; אין שתיים זהות. יחד עם זאת, המבנים מוכרים: תשוקה, רפיון, דיאלוג, כוח.
4. האהבה היא תנועה פיזיקלית בין שני קצוות מנוגדים שהכרחיים זה לזה. מצד אחד, היא ביטוי חוזר של פציעה עצמית; מצד שני, היא התארגנות, סבלנית לעיתים, מהירה ועצבנית לעיתים – של אחיזה. נקודת הכובד שלה מצויה בתנופה הבלתי-פוסקת בין פרץ וריסון, בין הסתייגות והסכֵּת.
5. דיאלקטיקה פשוטה. ההיסטוריה האינטלקטואלית בחרה לא פעם להעמיד אהבה כמבנה משלים: ארוס מול פיליה. אהבה חושנית ולוהטת שמכוונת להתמזגות עם האחר מול רצון לחברות ולקרבה. מה אוחז חזק יותר? האם אפשר להצמיד שֵׁם לסערה? הרי בזה הרגע הסערה כבר ממירה שֵׁם בכוח.
6. הגוף כשדה קרב למטפיזיקה של האהבה. השבתה מוחלטת מול התעקּלוּת. הגוף הוא גם החסר המלא וגם המלא החסר. דווקא השיתוק הוא שמגייס אותנו לחושּׁים, ודווקא העודפות החושית קוראת לפירוק.
7. במונחים פסיכואנליטיים קל לדבר על "חסך" ועל "מילוי"; אבל מה ביניהם? אפשר להוסיף פרטיטורה אקולוגית: האהבה היא זרימה של מרץ ועוצמה. מילוי-יתר חונק; ריקוּת מוחלטת מייאשת. מילוי וריקון כפעימות לב.
8. מנגנוני שעונים, מנגנוני אופנועים; תנועה וקול. האהבה אמנם שואפת לַנֶצח, אך היא מכוּונת-שעון; היא חיה על התנועה והקול של מילוי-ריקון. יום שבו אין ריקון הוא יום של חנק; יום שבו אין מילוי הוא יום של קיפאון. לפיכך, האהבה מונעת בידי מנגנון קריטי שאפשר לקרוא לו "דינמיקת התשוקה". בגסות אפשר לומר גם: תשוקה המכלכלת את עצמה.
9. כלכלה זו מתבררת כפרדוקסלית: היא דורשת הוצאה בלי רווח מיידי. אינני יכולה "להשקיע" אהבה במישהו ולקבל דיווידנד בטוח. ההשקעה עצמה גובה את מחירה.
10. הנפילה אל הלשון הקפיטליסטית אוטומטית ובזויה, כמובן. הנה נוגעת האירוניה באבסורד: אנחנו נאלצים להנדס סיפורים, לסגל מסכות, רק כדי לשמר קרבה. התשוקה עם זאת חופשיה. והאהבה כולה כופה עלינו הישרדות.
11. ההישרדות אלימה. הכוח נע והוא מוכרח לנוע אחרת יתקבע כשררה.
12. הכוח אינו שלילי בהכרח. הוא מזכיר לנו שהאהבה אינה ביטול-עצמי אלא פרקטיקה פוליטית של חלוקת ריבונות. מדידה, בחינה, חלוקה. המבט הוא יפי-מבט ועליבות-מבט. כך גם החלוקה.
13. והפגיעוּת. האהבה רוטטת על גבול האבדן: האדם החי, היצור היחיד, יכול בכל רגע להיטרף על-ידי המקריות. זה סיכון קיומי שלא ניתן לבטלו. האהבה מצריכה איסוף אינסופי של "עדויות קיום": תמונות, ציטוטי-שיחה, צעקות, לחישות, מגע הפה ברוך החזה. איננו שומרים על יקירינו בחיים; אנחנו שומרים את נוכחותם בתודעתנו. אפשר גם בכתיבה.
14. הביוגרפיה הלינארית מתמוססת. האפשרות לתפוס דבר מה היא בקפיצת-על. אינני "מנציחה" את הרגע; אני מתיישבת בתוכו. וממילא הרגע מתרחב עד שהוא חורג ממידותיו.
15. האם אהבה היא תבנית חד פעמית או תבנית התרבות? אולי היא נקודת המפגש בין נרטיב לגולמיות.
16. מה זאת אהבה?
17. אולי כשהזולת הפך לחלק מן העצמי המורחב.
18. ואולי היא פרדוקס של גבול: קו-פתיחה של קרבה והבדלה בו-זמנית.
19. ואולי היא מתינוּת; הסכמה על גבול, על תנועה לא-פולשנית; ועם זאת הרצון להיחנק בזרועות האהוב. כיסופינו להיעלמות הגבול.
20. חלאס. האהבה איננה פתולוגיה וגם לא "מטרה" אידיאלית או אידילית; היא מצב קצה קיומי שבו האדם חווה את עצמו בו-בזמן כסגור וכפתוח, כחומר וכחוויה, כנבדל וכממוזג. את המצב הזה אין "לפתור" אלא לחיות.
21. ואולי זה לב העניין: במקום אהבה מושלמת, שלמה – אהבה חיה. ממשית, מתהווה, מתקדמת ונסוגה, ספירלית, לא מהוקצעת, רוטטת על גבול הבכי והצחוק.
22. אני נזכרת באישה הצעירה ההיא, שעמדה בכיתה ודיברה על האהבה בסיפור "הגברת עם הכלבלב" של צ'כוב. דימטרי דימיטריץ' גורוב, הגבר הנשוי, נגש ללטף את כתפיה של אנה סרגייבנה, המאהבת שלו כשהוא לפתע רואה את פניו בראי ומבין: רק עכשיו, כשזרקה שיבה בשערו הוא אוהב אהבת אמת. המורה הצעירה דיברה כמי ששלטה באהבה. הזהירה מהחמצה. אך היה זה חיקוי כואב של וידוי: התשוקה לדעת את מה שעוד לא נחווה. אולי כולנו, בסופו של דבר, עומדים בכיתה ומבקשים לא להחמיץ את הדבר שבשמו אנחנו מלמדים.
23. האהבה דורשת להחליף תפקידים לא כדי לבלבל, אלא כדי לאפשר ריבוי; אני – אֵם, ילדה, מורה, מאהבת, תלמידה. הוא – ילד, מאהב, תלמיד, מורה. לא רק אינטימיות אלא כוח וצדק. כוח הצדק. האחר בשלמותו.
24. מנגנוני מנועים; כך נשמעת אהבה כשהיא נעה בגופו של מישהו אחר. אני אוהבת את הרגעים האלה שבהם אני לא המרכז, אלא נוכחות שותקת ליד סִיבּוּב.
25. ולפעמים האהבה נחה כמו אור על עלה. מבט קל ימינה והיא כבר זזה. ועוד מבט, איננה.
26. גם ההומור בין אוהבים הוא שדה של כוח, של תרבות, של גבולות. השפה עצמה נושאת איתה סכנה.
27. אהבה היא התערבות לא צפויה באוטונומיה. לא אובדן עצמי כי אם רעידת אדמה במבנה הידיעה העצמית. לכן האהבה מתחילה בשיבוש קל, לעיתים זניח, לעיתים סופי, של הפנים שנוקב על ידי החוץ.
28. הניקוב מפעיל את הריבוי והוא מתרחש בשבריר שנייה שבו הגבולות אינם ברורים. האהבה, לכן, לפני שהיא איחוד, אם בכלל, היא ההשתהות המוזרה שבין הפרידה מעצמי לאופי ההכרה. היא איננה מה שמתגלה כשמכירים מישהו. היא ההיפך מהכרה. היא הפסקת ההכרה. הפסקת הידיעה. הפסקת הקוהרנטיות. היא מתרחשת במקום שבו האחר לא נענה לשיפוט, כשהשיפוט מאבד את תוקפו, כשהלשון אינה יכולה להיות מדויקת, כשהלשון היא גמגום.
29. זה לא שאין מילים. יש יותר מדי. אבל הן אינן נסמכות זו על זו. הן נופלות לרווחים ביניהן. כמו המון של בני אדם שנופל בין כיסאות.
30. האהבה כבדה. היא מפילה. היא מכריחה אותנו לנסות ולהתייצב. היא צורת עמידה עקומה. תנוחה משונה של התודעה.
31. האהבה מתנגדת להיסטוריה. היא איננה ניתנת לשחזור, וכשהיא מתועדת היא כבר איננה. מה אפוא ההבדל בינה ובין ציפור?
32. האהבה מופיעה לעיתים דווקא כשאין בה צורך. דווקא כשהיא מסבכת ולא מאירה.
33. אנחנו מחפשים משמעות לאהבה. אנחנו דורשים ממנה תכלית. אנחנו מקשרים אותה להולדה, לזוגיות, למשמעות החיים, לטרנספורמציה האישית. אך מה אם האהבה היא רק הפרעה צורנית? הבלחה של אבן, של סכין?
34. מה לעשות כדי שהמילים על האהבה לא יהיו האבן, הסכין? אני מנסה להקשיב לפרפרים שעדיין מכים בכנפיהם בין צלעותיי.
