קורה לפעמים, בשיא ההתאבכות, הטשטוש והשאון של היומיום, שצֹהַר קטן נקרע לפתע בתוך עַרְפִּיחַ-המציאות ומבעדו נשקפת פתאום איזו נקודה נִשָּׂאָה ונכספת שהופעתה הרגעית מארגנת מחדש את העולם. מהו שמה של הפסגה הזאת? מה היא מסמלת? בעיני היא נתפסת כמעין נקודה ארכימדית הניצבת מחוץ למצב האנושי ושממנה ניתן, אולי, לחוות לרגע את כל הדברים בשלמותם כמו מבעד לעיניו של השכל העליון.
בעולם שבו הכתיבה והאמנות שוקעות עוד ועוד במדמנת היוֹמְיוֹמִיּוּת, הזהות, הפוליטיקה והמוסר הבורגני, "אררט" מנסה לפרוש כנפיים ולעוף אל עבר המקום הרחוק והאחר, גם אם משמעות הדבר היא התרסקות הֵרוֹאִית אל תוכו. השאיפה הנאצלת הזאת משתקפת לא רק בתכנים המקוריים והמגוונים, המתפרסים על פני סוגות ודיסציפלינות שונות ומפתיעות, אלא גם במימד הוויזואלי, המוקפד כל-כך והמהפנט ביפיו, שהוא חלק מאותה אמירה עצמה: הכרזת עצמאות מבינוניות-היומיום והעמדת אידיאל האסתטיקה בלב העשיה האמנותית.
כמו כל פרוייקט שאפתני וראוי, גם "אררט" נאבק בכל עת במעקשי השעה, בהתדלדלותה המתמדת של הרוח ובירידת קרנה של המלה הכתובה. במובנים רבים, המסע העיקש אל עבר הפסגה הנישאה הוא נסיון אבוד-מראש לצעוד כנגד הזרם הסוחף אותנו אל העבר האחר והרדוד של הקיום התרבותי בן ימינו. אבל למרות כל זאת, ועל כך נתונה לו הערצתי, "אררט" שומר לאורך כל הדרך על קשר עין מתמיד עם החוד הלבן המפציע מתוך הצֹהַר הרחוק.
