האם יש להגיש מאכל טעים (ולא רק מזין ובריא) לאדם הסובל מאבדן תפקודי הטעם של הלשון? האם יש טעם בהגשת תבלין ריחני לאדם הסובל מתתרנות (היעדר תפקוד חוש הריח)? האם יש הצדקה להציג יצירת אמנות משובחת בפני אדם משולל טעם אסתטי, או שטעמו זה מוגבל מאד? האם אנו אמורים לשתף מחשבותינו העמוקות, השקפותינו ואמיתותינו, עם אדם שחוש השיפוט והביקורת שלו לא מפותח, נעדר או לקוי?
הגישה הפילוסופית הקלאסית עונה לכל השאלות הללו עם תשובה ברורה ומפורשת – לא! אין טעם. מדוע? מפני שזה לא באמת ישנה דבר. אין זה משנה אלו מאמצים נשקיע בכך, נהיה תמיד בחזקת סיזיפוס. גם אם לרגע אחד קצר נחשוב שהשגנו משהו, ״הנה פרי מאמצי! היה שווה להתאמץ!״, הרי שברגע הבא הסלע יתגלגל שוב במורד ההר. אדם שב להליכותיו, לאמונותיו ולהשקפותיו משום שאינו יכול אחרת. אפילו מה שנדמה לרגע כשינוי באדם האחר, ניצוץ אור של הבנה מהנהנת, אפילו זה לכל היותר השתקפות של העצמי, השלכה אותה נזהה באחר. כך קבעו הפילוסופים וגם המיסטיקנים: ישנה היררכיה בטבע. כפי שלא נוכל לצפות מילד צעיר שידע להעריך דבר זה או אחר כמצופה מאדם מבוגר ומנוסה, כך לא נוכל לצפות מהדיוט להבין ידיעה מורכבת או אמת נעלה. אמיתות הן נחלתן של יחידי סגולה. עבור ההדיוט אמיתות נעלות חתומות ומוצפנות בנוסחאות חסרות פשר, כמעין סודות קסומים המוחזקים הרחק ממי שאינו ראוי או שאינו יכול למצות מהן משמעות. עולם כמנהגו נוהג. למשל, אדם שאינו יכול לתפוש כי החיים הם למעלה מעמדה חברתית, נוחות וממון, לעולם יחשוב כך. אם יפסיק לחשוב כך, הרי שלא יהיה אותו אדם.
לעומת זאת, לפי כל המסורות הרוחניות, התשובה היא כן. כן לשאלות כולן. ומדוע? משום שדרך השינוי פתוחה תמיד ובפני כל אדם באשר הוא. את האמת יש לומר תמיד, גם אם השפעתה לא צפויה או לא סבירה. יתכן שאמירת האמת תשפיע על אדם אחר, זר, שנכח במקרה. אולי דובר האמת יזכה באפשרות להעמיק בדבריו יותר עקב אמירתם בקול רם. לאט ובחלוף הזמן, החשיפה ליצירת אמנות משובחת אולי תוביל לעוררות של טעם אסתטי. ביטוי מחשבה עמוקה אולי יניב סקרנות ועניין, גם זמן רב לאחר שנאמרו הדברים. שינוי קטן, מזערי, יכול להתחולל. שינויים מזעריים מתחוללים תמיד, ושינוי זעיר מוביל הלאה. ב׳אולי׳ הזה גלומות האמונה והשאיפה לשינוי, לתיקון עולם, כמו שאומרים מאמינים. יתכן שזה הרעיון של ביאת המשיח כפי שהוא בא לידי ביטוי בחיי היום יום, או הגאולה. למרות הקושי הרב, הסבל המתמשך והייאוש, אין לאבד תקווה, גם לא מול האדם האטום ביותר. גם מול אדם זה יש לומר את האמת, ואמנם מתוך ידיעה מעציבה שהדרך עשויה להיות מפרכת וארוכה עד מאד.
שינוי קטן, מזערי, יכול להתחולל. שינויים מזעריים מתחוללים תמיד, ושינוי זעיר מוביל הלאה. ב׳אולי׳ הזה גלומות האמונה והשאיפה לשינוי, לתיקון עולם, כמו שאומרים מאמינים.
מעשה במלך שלא היו לו חוש ריח וחוש טעם כלל. שיבוש חושי זה היה טבוע בו מלידה, לא יכול היה להבדיל בין טעמו של אבוקדו לטעמה של משחת נעליים, לכל הפחות לא על פי ריחם וטעמם. טבחיו ומשרתי המטבח תהו לשם מה יש לתבל את מאכליו במיני תבלינים משובחים ויקרים? ״המלך״, כך חשבו, ״ממילא לא ישים לב אם האורז קיבל את צבעו וטעמו מתבלין הזעפרן הנדיר והיקר או מכמה גרגרי כורכום זולים. הוא לא יבחין אם תרמיל וניל משובח נתן בשמו לעוגה או שמא גרגר אבטיח טחון העניק לה מצבעו. ״נוכל להשתמש בתבלינים המשובחים עבור עצמנו!״, כך חשבו וכך עשו, והיו ממעטים להשתמש בתבלינים היקרים בבישוליהם עבור המלך. אך יש לומר, משרתי המטבח היו מקפידים לברר האם סועד המלך לבדו או שמא מצפה לאורח. הם חששו מן הרגע שבו יתהה האורח על מעשיהם, ורצו להימנע מכל מצב שבו תראה המשרתת את שנעלם מעיני גבירתה.
עכשיו, לי באופן אישי, אין עניין במלכים, גבירות, אדונים ומשרתים. המטאפורות החברתיות-מיליטנטיות הללו, כשלעצמן, מתארות מציאות לא שוויונית ולא רצויה. לאמיתו של דבר, הייתי מעדיף לכתוב סיפור זה עם דימוי אחר לגמרי, אך קוטב ליכולותי ולכשרוני. בכל זאת, אנסה לסחוט מן המטאפורות הנוקשות הללו את העסיס שאולי נמצא בהן.
משרתי המטבח הם הפילוסופים. הם הרואים את האמת, ויודעים שאין האמת גלויה בפני כל אדם. לפיכך, הם אינם מוצאים טעם לשתף את ההדיוט באמת. המלך הוא המון-העם, אשר מאז ומעולם אופיין בחוסר טעם, הבנה של האמת ועניינים רוחניים אחרים. ההמון אינו בשל לאמת ולכן גם אין טעם לשתפו בה.
יום אחד הגיע במפתיע אורח. היה זה חבר ותיק, מלך של מחוז שכן, שהחליט לברך את חברו הוותיק בביקור ספונטני. המלך שמח על הביקור הלא מתוכנן וביקש מאורחו להתלוות אליו לארוחת הצהריים. ״ידידי היקר, כלום יכולת להגיע במועד ראוי יותר? כבד עבדך והסב נא עמדי מיד לשולחן ונסעד יחדיו!״. החבר נאות להזמנה. אקצר בדברים. החבר העריך מאד את המלך, אך לא משום כשרונם הקולינארי של משרתי המטבח שלו, אלא דווקא על צניעותם. ואמנם, מאכלים נאים הושמו בזהירות על השולחן, והמשרתים, נדמה כי הם חרדים מאד לשביעות רצונו של אדונם. אך האמת, השתומם האורח, המזון נעדר ניחוחות מעוררי תיאבון ואין בו יומרת טעם. הוא… איך לומר – פשוט. כאשר לגם המלך מהיין הזול והחמוץ, תוך הרמה קלה של סנטרו ועצימת עיניים משל היה מתענג על בציר משובח, לא החזיק החבר את דעתו לעצמו והחמיא למלך על חיי הפשטות והצניעות שהוא מנהל. ״נכון הדבר״, אמר החבר, ״אנו מבזבזים עבור הנאותינו הזמניות את מיטב כספי העם. אני מכבד מאד את צניעות שולחנך! זה מלמד אותי הרבה על אופייך הטוב!״. המלך, על אף מזגו הנינוח בדרך כלל, הופתע לשמוע את הדברים. משהבינם, גבר הזעם שבו על מידת החמלה. מה עלה בגורלם של משרתי המטבח, אין צורך לומר.
מוסר ההשכל הוא ברור. האחריות לומר את האמת, גם אם אין אוזניים היכולות לשמוע אותה, לעולם עומדת. גם אם הדרך דורשת השקעה וסבלנות, ונדמה שאין לה סוף, בכל זאת אין דרך אחרת. בכל רגע ורגע יכול לבוא אורח, והנה הוא כבר כאן עכשיו. והילל האורח, פתח ואמר ״נושא אותנו הגוף בעולם כאורחים, ועל הנשמה נאמר – נאה וחסודה.״ (פרפרזה על כתובות יז, א).
