שתי נערות ונער ביניהן. הנער לובש חולצה לבנה שצווארונה קשור בעניבה כדרך תנועות הנוער. שרווליו מגולגלים עד מעל למרפקים ומכנסיו הקצרים מקופלים לו גבוה על ירכיו וחושפים זוג רגליים רזות במגפיים שחורים גבוהים וגסי סוליות. הוא חובש כובע טמבל, כובע שראוי שהיה כתום כצבע הקיץ, אך הוא לבן ומעוטר בפסים שחורים אנכיים כמו מכנסי הנערות שלצדו. אלה לבושות כתימניות: בטוניקות השחורות הרחבות שלגופן, בחולצות הלבנות המציצות מתחת לטוניקות ומכסות את זרועותיהן עד פרק כף היד, במכנסיהן הארוכים המפוספסים ובתכשיטיהן הן אפופות אוריינטליזם זר ויפעה חגיגית גם יחד. על שערן מתוחה כעין הינומה שבשוליה, על מצחן, שזורה שרשרת מטבעות. אותם מטבעות מקשטים גם את מגדל צווארן, שורות שורות של מחרוזות מן הסנטר ועד מפתח חולצתן הרקום. הנער עיניו עגולות ופשוטות ומבטו ישיר; עיני הנערות, לעומת זאת, משוכות בפוך ועשויות כעין שקד, ספק פקוחות ספק מצועפות תחת ריסים שחורים כבדים.
שתי נערות ונער ביניהן וידי שלושתם פשוטות לצדדים כאילו התכוונו לתיתן זו בידי זה וזה בידי זו, מצויירים על מגבת המטבח של סבתי תחת אשכול לימונים צהובים, תחת רימון עסיסי בעל גרגרים כחולים, תחת זיתים על ענף, מינים שארץ ישראל נתברכה בהם; שלושה העומדים כשלשלת רוקדים, בבחינת נוף המקום: לו העבודה בפרדס ובמטעים ולהן עבודת הטיפוח והקישוט, לו עמל הקטיף והמסיק ולהן המחולות, הוא בן השדות והן בנות המזרח, מסתורין ויופי ותאווה כמוסה, בנות האדמה שהן מהלכות עליה יחפות בצעדים זהירים עקב בצד אגודל. לא אדמה כפשוטה, לא אדמת בור, אלא כזו הנושאת פירות: אדמה שנתגלמו בה החלום והמעשה גם יחד, והיא לפיכך אדמתו של מי שכבר נגאל.
וישנה מגבת נוספת, עשויה בידי אותו צייר (מי הוא?) והיא מעין היפוכה של המגבת הראשונה. לא רק בצבעיה, שהם ירוק ואדום וסגול תחת הכחול והצהוב של המגבת הראשונה (כחול וצהוב: שמים ושמש, נחלה וים), אלא גם באנשיה ובסיפור שהיא מספרת. אף כאן גבר עומד בין שתי נשים, והעין נמשכת להתבונן בדמותו. הוא בעל זקן עבות, חובש קסקט שחור ועוטה אפודה ירוקה בעלת כפתורים אדומים מעל חולצה לבנה ששרווליה המופשלים כמו אומרים לעבודת הכפיים: בואי; אף שכל מראהו, לא מעט בזכות הציציות המושלכות על מכנסיו השחורים (שולי הטלית הקטן), מרושל משהו. שונות ממנו הנשים שלצדו. מימין אשה במטפחת ראש הדוקה ובסינר, במגפיים גבוהים כאלה שאתה נצרך להם ברפת. שמלתה סגורה לה גבוה על עצמות הבריח ואולי אין זו שמלה כלל אלא חצאית ומעליה חולצה תפוחת שרוולים. גזרת האשה רחבה, איכרית; אמות ידיה חשופות כעשויות לעבודה: חיטוט בקרביו של אווז, למשל. אף האשה השניה, זו שמשמאל לגבר, נראית כמי שמחשבותיה נתונות למטלות הממתינות לה, אולי משום שהיא נועלת קבקבים כשל אחת הנדרשת להסיר את נעליה תכופות או לייבשן במהרה ממי שטיפת הרצפות או תליית הכבסים. למעשה, אין היא אלא נערה בשתי צמותיה הכהות העבות. גם היא עוטה סינר על גבי שמלה סגולה הרכוסה לה היטב בתחתית צווארה, ולוואי שאפשר היה לדמיין שצווארונה הלבן המסולסל עשוי תחרה דווקא.
גבר, אשה ונערה: עומדים ומרימים ידיהם כאומרים הנה אנו גלויים לפניכם, גלויים בפנינו ובאמונתנו ובמעשינו, הנה אנו בשגרת חיינו שמים מבטחנו בקדוש ברוך הוא. מעליהם ציור עיירת בקתות עץ קטנות עם גינות מגודרות. נרות שבת דולקים ולהבותיהם אומרות שבת וחג, וכינורות אדומים פזורים סביב, מעופפים בין הבתים הסגולים ובין המלים, בעברית ובאנגלית: כנר על הגג. זהו טביה החלבן, אם כן, ושתיים מבנותיו.
שתי מגבות מטבח, נער בכובע טמבל ונערות בעדיים על זו, אנשי העיירה בערב שבת על זו. אפשר לכתוב על ישראליות ועל יהודיות: על ה״צבר״, הנער בן הארץ המזומן לעמל (שרווליו המופשלים, נעליו הגבוהות), ועל הנערות העומדות משני צדדיו – ללמדנו על הויתור: הויתור על אֶרוס, שנעקר מן המקום; הויתור על זוגיות ובית – שתי נערות שלא להן החיים באקלים הארצישראלי החם (שכבות בגדיהן הארוכים), לא להן עבודת האדמה, לא להן להכות בה שורש, אך הן גם בשר מבשרה של הארץ, מנופי המזרח שבתוכם היא עוגנת. אפשר לכתוב על שתיקתם, שכן בציור הם חסרים פה: האם זוהי שתיקתו של מי שעל במת קיבוץ הגלויות לא הצליח לייחד ל״אחר״ המזרחי, או גם הנשי, תפקיד שאינו התגלמותו המוגדרת, המצומצמת, של האוריינטלי (הפשוט, הנרפה, הנחשל; היפה)? ושמא היא שתיקתו של מי שבא לכבוש את המרחב ומוצא אותו מיושב (במי שהגיע קודם, במי שגורש וחזר, במי שנשאר) ועל כן הוא כופה על תושביו ועל עצמו אילמות? ואנשי העיירה, לעומתם, המחויכים משהו: אפשר היה לכתוב גם על אלה, על הגבר והנשים קשי היום, טביה ובנותיו וחייהם המושרים על במות, מלאי עליצות גם בדברם על עוני, נישול, עקירה ומוות.
ואפשר לכתוב על המגבות עצמן. על מגבות מטבח ישָנות, שהן הטובות ביותר, שכן בד הכותנה שלהן כבר נתרכך ונתרפט וסיביו אינם דוחים עוד מעליהם מים ופירורים וכתמים אלא קולטים את אלה לתוכם באהבה. מגבות מבית סבתא, ממטבחה, ירושת אמי שהופקדה בידי כשעברתי לגור לבד, מגבות מטבח כציוד וכצידה לדרך שיצאתי אליה לבדי – סוג של גלות? – מבחירה. מהי אותה דבקות בחפצים ישנים, החיבה למגבות המטבח של סבתא? ערכם של שטיחים פרסיים, אני נזכרת, עולה עם גילם. האם משום שעמידותם, כמו זו של המגבות, הוכחה מעל לכל ספק? שפירושו, האם משום שבני האדם דבקים בחומרים המאריכים ימים יותר מהם ומסתירים מהם, בדרך זו, את עריצות הזמן? ואולי משום שכאשר בעליהם מהלכים על פני השטיח הם מחזרים אחר עקבות קודמיהם מדורי דורות ודרכיהם מסומנות להם אפוא: צעד קדימה או אחורה. פסיעה לפה ולשם. כאילו זוכר השטיח קול הצעדים שהיסה פעם. כאותה דפדפת פלא אשר פרויד מצא בה משל ראוי לזיכרון האנושי על רבדיו, דפדפת שאפשר לשרטט על פניה קווים ולמחקם אלא שהם משיירים עקבות בעומק לוח הכתיבה. האם גם מגבת המטבח שומרת בזכרונה, בזכרוני, את טביעות ידיה של סבתי בפנותה מן הסירים שעל הכיריים, מקערת הקמח המנופה, מקרש החיתוך הגדוש ירקות. "חפצים" אנחנו מכנים את אלה שהם מושאי החפץ, הרצון, התשוקה, אלה המעניקים לזיכרון גוף וממשות. אלא שתנועת היד הנוטלת את המגבת הופכת שלובה בהוויית החפץ ובתוך כך היא נותנת לו חיים. כך וכך הרגישה סבתא: כזה משקל המגבת, כזאת תחושת הבד, כאלה חספוסו וגמישותו. מגבת המטבח כמראה המחזירה לעיני את האור בזווית ההיא, המיוחדת: אני רואה דרכה, אני משחזרת דרכה, משהו מן העבר. תנועותיה של סבתא כמוסות באותה מגבת כלים שאני נוטלת מן הוו ומוחה בה את טיפות המים מעל הסיר הרחוץ ולהווייתה יש עכשיו צורה ברורה ומוגדרת.
"חפצים" אנחנו מכנים את אלה שהם מושאי החפץ, הרצון, התשוקה, אלה המעניקים לזיכרון גוף וממשות. אלא שתנועת היד הנוטלת את המגבת הופכת שלובה בהוויית החפץ ובתוך כך היא נותנת לו חיים.
החפץ כמשכן הזיכרון: צריך לנסות לבאר זאת. להבין כיצד מועתק הזיכרון אל תוך מטפחת במגירה, צעצוע עץ על המדף, מגבת מטבח. האם איננו בוטחים בעצמנו, האם החפץ פועל כהוכחה פשוטה (חמרית, ממשית, מיידית) לכך שאדם אהוב שאיבדנו אמנם התקיים על אף שהוא נעדר מחיינו עכשיו. שכן הנסיון לזכור הוא משימת ההתחקות הבלשית אחר עקבות ושרידים, משימת בנייתו של סיפור חיים מעדויות חמקמקות שאת חלקן אנו מחלצים מתוככי נקודת המפגש בין מציאות, זיכרון ודמיון. האמנם התרחשו הדברים. מי שהיה, לאן נעלם אם היה. האם מספקים התמונות, החפצים, המכתבים עדות לקיומו. האם הם מצליחים לשאת בנטל ההוכחה. מרגע המוות מתחיל מאבקם הבלתי מתפשר של החיים בזמן. ובתוך כך מסתבר שהמאבק להוכיח את קיומו של האחר הוא גם המאבק להוכיח את קיומך שלך, להוכיח שחיית פעם, להוכיח שיש דבר כמו ״פעם.״ כף היד הגדולה הזאת הייתה פעם קטנה ועגלגולת, אני לוחשת לעצמי. אבל זכרוני משתמט ממני סרבני וחמקן.
אני מתבוננת במגבות המטבח של סבתי ושמה לב לחורים קטנים, למקומות שבהם דהה הצבע, לחוטים הפרומים בשוליהן, אבל אלה רק מגבירים את חִנן בעיניי. השריטה, המכה, חוסר הסימטריה, הטעות – מקום המעידה של החפץ, המקום שבו הוא פגום – נושאים את הרוך וההשלמה של האדם שאיבדנו, ועל כן גם את שלנו. מה שהיה ראוי בעיני סבתי מוכרח, כן, להיות ראוי בעיניי. ואולי פועל כאן דחף הורי, אולי המגבת הפגומה יקרה לי יותר דווקא משום פגיעותה, דווקא משום שדרושות ידיים אמונות יותר לטפל בה, דווקא משום שאני מבקשת ליצור עולם שיש בו מקום לפגימה ושבו הפגימה עצמה היא סוג של יופי. המגבת הופכת להיות התגלמות של סבתי ואני נחושה להראות לה שהפגם שהיא נושאת אינו פגם בעיניי כלל, שאני רואה מעבר לפגם, רואה את יופיו של העצם הדומם שנתון בידי ואת ערכו המוחלט.
אני שומרת על החפץ, אפוא, כשמרטף על תינוק. המגבת של סבתי הופכת להיות דבר שנוצר בידיה ושטבועה בו דמותה: חלק ממנה. אני מחזיקה אותה בעדינות וברוך כדי להוכיח שאני ראויה לאמון, ראויה לזכור, ראויה לשאת את הזיכרון. השמירה על המגבת היא סוג של מבחן, הבטחה שאני מקיימת מבלי שהבטחתי במפורש אי פעם. וגם אתגר ושאלה: האם אני רואה במגבת דבר מה נוסף, האם אני יכולה להעדיף חפץ מסוים על פני שאר החפצים שברשותי, האם אני יכולה לקיים שונות, לעשות הבחנות הכרחיות, לשים לב, להיות ״מישהי ששמה לב.״ יותר מאשר מבחן לשונותו של החפץ זהו מבחן לשונותי שלי: האם אני מסוגלת להיות שונה מזולתי בכך שאזכור, שאהיה זאת שזוכרת, שפירושו בסופו של דבר השאלה האם אני מסוגלת להיות שונה ממה שהייתי עד כה, האם אני מסוגלת לאבד משהו, כלומר לשמור על משהו, כלומר לשאת משהו שאינו שלי, כלומר להיות הבעלים של חפץ שלעולם אינו רק שלי ולהישאר פתוחה במובן מסוים לדבר שאינו בשליטתי, דבר שמתקיים מעבר להווה שלי, לקיים סוג אחר של בעלות על החפץ, בעלות משותפת, להכיר בכך שהחפץ רק מופקד בידי, נתון לי רק לעת עתה. יתר על כן, זאת השאלה האם אני מוכנה שהחפץ המסוים יתקיים ביני לבין עולם החפצים כגבול פתוח ולא מובחן, שפירושה לשאול האם אני מסוגלת לתת לחפץ מקום בעולמי כשביל אל העבר, כמקום מפולש אשר בכל מגע איתו אחווה דבר מה שאינו מוכל בנוחות בתוך הזמן והמקום שלי. החפץ של אדם אחר הוא מקום שבו אנו זרים לעצמנו ומופקעים מעצמנו אל תוך הווייה אחרת, ויכולתו של החפץ הדומם לעורר בנו אותה הוויה משמעה, בדיוק, שאותו חפץ מקיים סוג של חיים שמהם נובעת, או שבהם כרוכה, חיותו של הזיכרון. אנו חיים עם החפץ, לא רק לצדו; חייו בהכרח מחייבים שניתן לו לעורר בנו את כל שהוא מעורר. זהו מבחן אמיתי לגבולות שבתוכם אנו חיים: לנכונותנו, למוכנותנו, לחיות עם החפץ כפצע.
האם אני מסוגלת להיות שונה מזולתי בכך שאזכור, שאהיה זאת שזוכרת, שפירושו בסופו של דבר השאלה האם אני מסוגלת להיות שונה ממה שהייתי עד כה, האם אני מסוגלת לאבד משהו, כלומר לשמור על משהו, כלומר לשאת משהו שאינו שלי
אני חוזרת להתבונן בציורים, חוזרת לחפש במגבות של סבתי את מה שמתקיים בהן מחוץ למבטי, מחוץ לחייהן על המדף בארון כלי המטבח שלי. שתי מגבות שחוקות, מהוהות: האם הן שתיים משום פּרִימוּתוֹ של הסיפור שהן מספרות, משום חוסר היכולת לתפור מהן נרטיב משותף? האם הן מגלמות את שני חלקיו של מבט אחד, זיכרון אחד, האם במקום שבו הן נפרדות זו מזו, בפער הזמנים שבין חורבן העיירה היהודית לגאולה על אדמת ארץ ישראל, שוכן, בדיוק, פרק מודחק ומושתק של הנרטיב הציוני, היהודי ישראלי, ועמו החרדה מפני מעשה הסיפור השואף אל הרציפות, אל הבהירות, אל הידיעה? ושמא המגבות אינן גלעד לממשי ולהסטורי אלא לבדיוני דווקא, לזה שכבר סופר ונקבעה לו צורה וכבר היה ל״אחר״ – ונרחק – ורק משום כך הן מגבות מטבח שותקות, שתוקות (הדמויות חסרות הפה של המגבת האחת, השירים העולצים, המוכרים, של האחרת)? מה הן חושפות שלא מרצונן, מה הן חושפות מעצם היותן מגבות מטבח? האם צריך לנסות לדובב אותן, האם הן רוצות להידבב? שפירושו לשאול, האם יש בשתיקתן שתיקה נוספת על שתיקת העצמים–אלם, בלימה, השתתקות? חפציותו הדמומה, הבלתי ניתנת לערעור, של החפץ לוכדת אותי שוב ברשתה לקראת סיום הכתיבה, ואולי משום כך עולה בי שאלת הדיבור בניסוחה הראשוני כל כך. שכן העלילות שטווים החפצים שסביבנו הן שלנו תמיד: אנחנו קובעים את הנושא, את הקצב, את נקודות המפנה. וצריך רק לקוות שמעשה הסיפור ישאיר מספיק שאלות – מספיק תהיות חסרות מענה, מספיק סימני שאלה מעופפים כמו אותם כינורות אדומים שעל מגבת המטבח של סבתי – שיתנו לסיפור שאנחנו מספרים, ולנו עצמנו, סיכוי להשתנות.
