2011-2012
במעגל
– אם אין אני לי, מי לי? צועק באמצע נאום ספונטני אחד ה"אוהליסטים" שעומד במרכז מעגל אנשים. כל אחד צריך לדאוג לעצמו ולכולם? אין לדעת אם את, אתה או אתם אינכם סוכנים סמויים של השיטה שמוצצת לנו את הדם.
– אולי גם אתה סוכן סמוי? מטיח לו בחזרה גבר בקהל.
– אתה צודק, אולי גם אני סוכן סמוי. זו הסיבה שכל אחד צריך לקום ולעשות מעשה, עד שיפסיק להיות עבד לחברות הפלאפונים, חברות המזון, חברות הנדל"ן ושבע עשרה בעליהן שמנהלים לנו את החיים.
– זו בדיוק הסיבה שאין להתמקד בממשלה הזו, מתערב בשיחה צעיר אחר, הרי אפילו אם נפיל אותה, שבע עשר המשפחות האלה ימצאו לעצמן פודל אחר. אנחנו צריכים להפגין מול הבתים של דנקנר וחבריו, כי נתניהו, ברק ולבני הם רק הקופים שלהם. איילי ההון מסתתרים מאחוריהם. כשהם נשחקים ונמאסים על הציבור, הם זורקים ומחליפים אותם כמו שמחליפים מנכ"ל או שוער.
– המדינה, מתפרצת אמא אחת, מתנערת מאחריותה לחינוך, לבריאות, לפנסיה ומגלגלת אלינו את החשבון; אלפי שקלים לגנים, לרפואה משלימה, להשלמת חינוך, להשלמה לסעד שההורים מקבלים, אלפי שקלים למשכנתא, לחברות הסלולר והכבלים. בינתיים אצל שבע עשר המשפחות עוד הטבות במסים, עוד קנייה של נכסי מדינה במחיר מוזל, עוד ביטול של פיקוח המחירים.
– במגדלים של תל אביב, ניו יורק ולונדון הם יושבים, מחזיר לעצמו הנואם את רשות הדיבור, והפוליטיקאים מסדרים עבורם את הנוף עליו הם חולמים: צבא של עובדי קבלן. הם עושים את עבודת הגינון הזו באמצעות החוקים והוראות השעה שהם מעבירים בכנסת. הצבא הזה שמתרוצץ למטה ממושמע יותר מזה שמשרת בשטחים. זהו צבא שמשלם מסים, חשבונות, ארנונות, היטלים, קנסות, אוניברסיטאות, דמי שירות, דמי מעבר, דמי טיפול, זמן אוויר. כל אחד ואחד משלם את הסכומים הבלתי הגיוניים האלה עם כסף שאין לו, שהוא מלווה בריבית דריבית על בסיס משכורת עלובה, עד שפתאום, חס וחלילה, אשתו מתגרשת ממנו, או מחלה משתקת אותו, או דיכאון. כל השנים הללו מלווה אותנו הרעש הנורא של הטלוויזיה, של הרדיו, עשרות קולות מתמזגים ומשננים כמה קל להיות עשיר, כמה קל להיות רזה, כמה קל להיות יפה, כמה קל להיות מוצלח, כמה קל למצוא אהבה, כמה קל לזיין ולהינות. אתה רץ כמו כלב אחרי האשליות… הופך לעבד שמוכן לכל דבר, כל זמן שיוכל לשרת טוב יותר את אילי ההון, להתקרב אליהם בדמיונו או בעיני אשתו וחבריו.
– אתה יודע, קוטע אותו איש שמן, אני לא סטודנט כמוך, אני באמת חי בעוני, אני חי אצל אמא שלי כבר עשרים שנה ושורד איתה בעזרת הביטוח הלאומי ועמותות צדקה. אתה צוחק על העולם ועל הטלוויזיה, אבל אף פעם לא פתחת מקרר ריק באמצע תכנית טלוויזיה, לא עברת מהאורות הנוצצים של המסך לשממה המזמזמת של המקרר.
– אל דאגה, עונה לו הנואם, לא נעזוב את האוהלים עד שהצדק החברתי ייעשה לכל אחד ואחת.
כמה שנים חיכיתי להתעוררות הזאת! מהפכה, מדינת רווחה, צדק חברתי. המדינה לא מתה: הריבון או הפסודו-ריבון עוד יכולים להתעורר ולהתערב בנורמות הכלכליות המתחדשות בעילום שם ובמקום וירטואלי, פיננסי, לא פה ולא שם. כבר ניצחנו בעבר את הליברליזם של המאה ה-19, אבל אז יצרנו דימוי חדש, ריבון חדש, העם, מעמד הפועלים. האם עוד אפשר לסמוך על עמי העבר? על מעמד הפועלים? הרי הם בגדו בנו אחד-אחד. העמים הללו מזמן לא קיימים, הם אתרים ארכיאולוגיים שאזרחים מזן חדש – שטרם מצאו שם לעצמם – מאמצים בבחינת דיור זמני וחיים בהם עד ש… עד שיקרה משהו. תוניסיה, כיכר אל תחריר, גיבורי איראן, לוב, סוריה, האינדיגנאדוס, קרבות הרחוב ביוון – האם זהו הריבון החדש הקורם עור וגידים לנגד עינינו, דימוי של קולקטיב חדש, שמנקודת מבטו ניתן לראות את המציאות האנושית החדשה, ושממנה ניתן אולי לעשות צדק?
ההמתנה
הדימוי הרווח של מהפכה מדגיש את האקטיביות של האדם הקם, שמוחה ומשנה את הסדר הקיים. כנגד זאת, היציאה המהפכנית מן השגרה אינה מתאפיינת רק בהתעוררות או במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא דווקא בעמידה חולמת ומטושטשת אל מול המתרחש, בין שהוא כבר התרחש ובין שהוא עדיין נתון בהתרחשות הסמויה.
הזמן במאהלים אינו מתאפיין במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא בהמתנה הולכת ומתרחבת, ובציפייה גוברת לאירוע שטרם הוגדר. מי שנוכח בשיחות ובדיונים במעגלים שבין האוהלים מתרשם משורת המחסורים והכאבים שאנשים שונים פורשים. מתקיימת בהם לראשונה הערכה ציבורית של אובדן היסטורי, דברים שבוטלו ונדחקו: מחירים הישנים, השירותים הציבוריים, הסולידריות וכו'. במעגלים עולה גם שאלת ההווה והעתיד, שלרוב נסובה סביב מוטיב "החזרת מה שאבד לאזרחים בעזרת מדינת הרווחה שצריכה להיות אמונה על הצדק החברתי".
אינני מזלזל כלל בפתרון הזה, אם כי חשוב לי לציין שהוא לא בדיוק משחרר אותנו משליטתו של השיח הכלכלי על הקיום ועל החברה שלנו. למעשה, הוא מעביר אותנו מתפיסה כלכלית ניאו-ליברלית לתפיסה כלכלית ניאו-קיינסיאנית. מאחורי המוטיבים והסיסמאות הללו מסתתרת השאלה, מהו האירוע שנושא את המחאות והמהפכות של החודשים האחרונים ולאן הוא מוביל אותנו? אני מוצא ביציאה לאוהלים ובדיונים הציבוריים המתחדשים המתנה רבה, זמן פנוי שבו אנחנו מתרשמים מהשינויים שעברו ועוברים עלינו. אנו צופים באירוע שהוציא אותנו מהשגרה, ובו בזמן מצפים להעברתו המיוחלת מן התחום הנסתר אל התחום הגלוי.
היציאה המהפכנית מן השגרה אינה מתאפיינת רק בהתעוררות או במקסימיזציה של הפוטנציאל האנושי, אלא דווקא בעמידה חולמת ומטושטשת אל מול המתרחש.
בהמתנה הזו מתגלה האירוע המהפכני, אולם ההתגלות הזו אינה ישירה כי אם מתווכת. היא קורית במצב שכיניתי קודם "עמידה חולמת אל מול המתרחש". מצד אחד, החלום מסמן את הגישה המתווכת שלנו לאירוע, זו שמעוותת אותו (הצְפייה). מצד שני, החלום מסמן מצב משוחרר שבו הדחפים שלנו ושל המציאות מצליחים לבוא לידי ביטוי (הציפייה). בהמתנה המהפכנית משתלבות זו בזו הצפייה והציפייה: דימוי השתנות המציאות, וארטיקולציה של ממדי העומק בה דרך הדחפים והרצונות שלנו.
קיבעון המבט והריק ההגותי
המחאה שלנו הצטרפה לגל של התקוממויות בעולם הערבי ובדרום אירופה – כשברקע שינוי עומק באיזון בין מעצמות, במבנה הכלכלה, המדינה והחברה. אין בדינמיקה הזו ערובה להרמוניה שדימוי ה"גל" מבטיח לכאורה. בזכות המרת המבט שחוללה המחאה, ממדי העומק – המכוסים בימים כתיקונם – החלו להיחשף מבעד לפגמים של מוסדות השלטון, החברה והכלכלה. העוולות שעיני המוחים מגלות ומגבשות הן למעשה חורים אפלים המכרסמים במבנים הישנים (המשפחה, בית הספר, המפעל, הרשויות וכלי התקשורת). אותם חורים מושכים את מירב תשומת הלב, כי האזרחים סובלים מהתפוררות המבנים ונסיגתם חושפת אלימות ואימה חדשה. אזורי הפחד הללו מרכיבים את דיוקנאות הסבל המשותף שלנו. על פניה של החוויה המשותפת של העבודה, המשפחה, החינוך, השלטון והשפה נחקקו אט אט הסבל, החרדה, האלימות והשיגעון. בהביטנו בדיוקן אנו נבהלים מעצמנו. חזון מבעית זה מניע אותנו להפוך, לשנות, לשלוח את ידינו לסיוט הזה, כדי שלא לחוות יותר את האימה.
אולם אותם מקומות אפלים, אותם אזורי סבל ופחד אליהם מרותק מבטנו, יכולים להפוך לחלונות בעדם ניתן להציץ באופן נדיר וחולף לעבר ממדי העומק של המציאות. שם, באפלה מסוג אחר, פועלים הכוחות המכרסמים במוסדות ומשנים את פניהם. מבעד לחלון המפחיד יכולה העין לא רק להביט לאחור, אלא גם פנימה וקדימה, אל זרמים של דימויים, הון, תשוקות, בני אנוש וחומר ששוחקים את הקיים ומגבשים את החדש.
גל המחאות וההתקוממויות לא יוביל לתיקון נפרד של כל חברה וחברה – אם כי, ולמרות זאת, יש להיאבק למען מטרה זו. מה שמוחמד בועזיזי הצית כששרף את עצמו בסידי בוזיד שבתוניסיה נראה לא רק כגילוי הקשר ההדוק בין סוגים שונים של אי-צדק לבין מוסדות השלטון והחברה – גילוי שעליו אפשר לכונן משטר מתקן – אלא גם כהתקוממות נגד הקשר הזה; התקוממות שמובילה לערעור של אותם מוסדות ולחשיפת הפער בינם לבין הכוחות הפועלים בעומק. הקונפליקט והאלימות המתקרבים אינם אפוא שיבוש של רוח הגל המהפכני, אלא ביטוי של כוחות העומק שהשתחררו בעקבותיו, ושיהיה קשה לבייתם במבנים המדיניים והחברתיים הקיימים – אף שיש לנסות ככל האפשר לעשות זאת. אנו עומדים על פרשת דרכים, או בין שני מחזות: זה של הסבל המטביע את חותמו דרך מוסדות השלטון והחברה, וזה של כוחות העומק המעוותים את אותם מוסדות ואף עשויים למוטט אותם.
על פניה של החוויה המשותפת של העבודה, המשפחה, החינוך, השלטון והשפה נחקקו אט אט הסבל, החרדה, האלימות והשיגעון. בהביטנו בדיוקן אנו נבהלים מעצמנו. חזון מבעית זה מניע אותנו להפוך, לשנות, לשלוח את ידינו לסיוט הזה, כדי שלא לחוות יותר את האימה.
השינוי שבא לתקן את השלטון והחברה שואב את כוחו מזרמים הפועלים להריסתם. זהו הפרדוקס שאנו ואחרים סביבנו קמנו לקראתו. זהו שינוי זמני המתאפשר כל עוד גלי העומק טרם ניפצו את המבנים הבעייתיים שבני אדם עמלו כל כך על בנייתם. אולם אף למען השינוי הזמני הזה יש לפעול, שמא, חס וחלילה, השינוי הרדיקלי יותר – העיוור משום תנאי הקיום התת-קרקעיים שלו – ישליך אותנו שוב לקונפליקטים ולמלחמות הרסניות. כאן טמונים הסוד וגם הסכנה של השינוי המהפכני הנכנס לקצב מסחרר: השינוי של פני החברה – שמאשרר במובן מסוים את מוסדותיה – בולם את הדחפים העיוורים אך החיוניים שמזינים אותו. לעומת זאת, ההליכה עד הסוף – הפיתוי של כוחות העומק – מאיצה את פירוק יסודות החברה והשלטון עד ההגעה למה שהללו מנסים להחזיק בתחום הלא-מודע: אלימות כנקודת השיא וכנקודת הביטול של השינוי. גל ההתקוממויות מתקרב לשם.
עלינו להאזין לפער שבין עוצמת ההתקוממויות לבין דלות האמירה שלהן. בלב הסערה ישנו ריק שכולנו שותפים לו, שגורם לכולנו אי-שקט ושכולנו מתכחשים לו בדרכים שונות. ראינו סביבנו שינויים רבים בחודשים האחרונים, אך שמענו מעט מאוד אמירות, מעט מאוד מחשבות. השינוי רחב-הממדים הזה אינו מלווה עד כה בהגות משמעותית. אין זו ביקורת אלא חידוד של הנאמר קודם: מבטם של המתקוממים מרותק לשני סוגים של אפלה – העוולות הגלויות שמכרסמות במוסדות החברה, וכוחות העומק של ההיסטוריה הנחשפים חלקית. המתבונן, שנשאב לתוך המראות הללו, אינו מצליח להגות מחשבות, וכתוצאה מכך אינו מצליח להתוות מחדש את השינויים ההולכים ומתפשטים. באלם זה ובריתוק זה טמונה הסכנה לא רק להחמיץ את רגע האפשרות, אלא להיסחף לתהום של בלבול ואלימות – כפי שמתחיל לקרות סביבנו.
זוהי העת להגיה ולהגות, עתו של היוצר, לפני האסון. רק התגבשות מחודשת של ממדי הקיום שלנו תצליח באופן הדרגתי להוציא את הגל המהפכני מאילמותו הרת האלימות.
התבוסה
שישה חודשים חלפו מאז מה שנראתה כשעת הכושר שלנו, והנה אנו קוראים לציבור להתעורר למאבק חדש. המדינה, האזור וברמה מסוימת אף העולם כולו נתונים בתהליך מורכב של שינוי משטר. מזה זמן אנו מבחינים בסימנים המקדימים שלו, סימנים שעל אף מוגבלותם הפכו את חיינו על פיהם, שלא לדבר על אלה ההולכים ומתרבים שאינם שורדים את השינוי הראשוני הזה וקורסים. כל זה מוכר, אך עתה החל סחרור מואץ. פעם עמדו לנו הכוחות להתנגד לחוק מסוכן, למאחזים, להתעללויות ולניצול, לאיומים חיצוניים ופנימיים, אף כי לרוב נכשלנו. עתה הגורמים לשינוי המשטר מתאגדים בפרץ של אלימות פיזית, מדינית, משפטית, כלכלית, תקשורתית ודתית. הפנים של האלימות הזו רבות ומגוונות, פה אצלנו ושם אצלם, אך מה שקושר ביניהן הוא אופיה הבלתי מרוסן של נקמה עתיקת-יומין נגד המודרנה. אל מול ההתפרצות הזו, אל מול המתקפה המשולבת הזו, אנו ניצבים חסרי אונים, סופגים פעם אחר פעם ומזמינים נגד רצוננו את המכות הבאות, את המוות הבא. כל זה, רק חצי שנה לאחר "הקיץ הישראלי".
ההלם מובן, אך ניתן עוד להתעורר מההשתלשלות הכפייתית של הסיוט. ניתן עוד להתקומם כנגד חוק גזעני או רודף, ניתן עוד להתנגד לתנאי העבודה המחפירים של רוב העובדים. ניתן ואף חובה להתאחד לשם כך, אף אם נודה שמדובר בקרב מאסף, אבוד כמעט. לא לשם ניצחון נתמסר לקרב הזה, שכן כל מה שהכרנו, בנינו ואהבנו יעבור שינוי טראומטי. לא לשם ניצחון, לא לשם שימור מעט החירות, האמת והזמן שמהם חיינו עד כה, נרים את קולנו, נקריב את עצמנו. ניאבק לא כדי להגן על מה שהיה – על אף חשיבותו העצומה – אלא כדי לעצב, כמו יעקב בקרב עם המלאך, את פני העתיד, את פנינו ואף את פני אויבינו.
השיתוק שלנו מקורו, בין היתר, בהכרה המהולה בחרדה כי אנו עומדים מול שינוי שלא ניתן לעצרו. זה נכון, אך לשינוי הזה עוד אין פנים. השינוי יבוא, אך אנחנו יכולים לעצב אותו, לעדן אותו, "להמציא" אותו – ועל זה הקרב שלנו. אין זה רק קרב בלימה, אם כי הוא מתחיל בניסיון האמיץ להרוויח זמן. מדובר בהגנה על הקיים, על העבר שיהפוך בדמיוננו, בשיטות הבלימה ובמאבק שלנו, להדמיית העתיד ולשרטוט פניו האפשריים. במקום לעמוד חסרי אונים מול החורבן המתקרב, מול הברברים החדשים, עלינו להיזכר כי התרבות והחירות שלנו מקנות לנו יתרון: לא בעוצמה, אלא באפשרות לעיצוב דמיוני של מקום עצירה לכוח המשתולל והמרחיב, כשיתגלה – לאחר האסון – שאין בכוחו לעצב חיים אנושיים.
הבה ניאבק ליצור לעצמנו זמן: זמן לחיות חיים של טעם כל עוד אפשר, וזמן להמציא את הזמן-שאחרי-התבוסה. אנו עומדים מול התעצמות גורמים שונים שישימו קץ למשטר שהכרנו, אך לדוחקי הקץ אין חזון. הם מפנים את מבטם לאחור אלינו, אל הקיים, ברצון בלתי מובן ובלתי נשלט לנקום. אם נדע לקבל את העימות – שבו כנראה לא ננצח – את אותו החיבוק המבהיל של המלאך, נחדור את המסך העיוור של האסון הקרב במבטינו המפוכחים והחולמים. אף אם בטלטלות הקרב ניפגע אנושות, נציץ מעבר לכתפו האפלה של המלאך ונחזה את העולם שאחרי. ברגעי ההצצה הללו עוד נספיק להאיר במבטינו את צעדיהם של הניצולים, ולמסור להם את השרידים שמהם ייבנה העולם מחדש לאחר החורבן.
