* הלטריסטים היו אמנים והוגי דעות רדיקליים שפעלו בפריז בשנים 1952-1957. תחת שם זה פרסמו 28 עלוני פוטלאץ'.
פוטלאץ׳ מס׳ 23, 13 באוקטובר 1955
הלטריסטים שהתכנסו ב-26 בספטמבר (1955) ניסחו את ההצעות הבאות לפתרון הבעיות האורבניות שהועלו באקראי במסגרת הדיון. הם מסבים את תשומת הלב לעובדה שלא תתקבל שום הצעה מעשית כל עוד לא הוחל במשימה שנראתה לכולם הדחופה ביותר והיא יישור השטח.
– לפתוח את הרכבת התחתית בלילה, אחרי סוף תנועת הרכבות. להאיר את המעברים והרציפים באורות חלשים ומהבהבים.
– לפתוח את גגות פריז לתנועת הולכי רגל באמצעות שינויים במיקום סולמות המילוט ובניית גשרים היכן שצריך.
– להשאיר את הגנים הציבוריים פתוחים כל הלילה. לא להאיר אותם (במקרים מסוימים אור קלוש יכול להיות מוצדק בהתאם לשיקולים פסיכוגאוגרפיים).
– לצייד את כל פנסי הרחוב במפסקים. התאורה צריכה להיות בשימוש הציבור.
באשר לכנסיות, הוגשו ארבע הצעות שונות, וכולן נמצאו ראויות עד שהניסוי המתאים יוכיח איזו מהן הטובה ביותר:
– ג'-א' דבור טוען בזכות ההריסה המוחלטת של מבני דת מכל סוג שהוא (לא ייוותר מהם שריד והקרקע שלהם תשמש לצרכים אחרים).
– ז'יל וולמן מציע שהכנסיות יישארו על כנן, אבל ירוקנו מכל תוכן דתי. יש לנהוג בהן כבבניינים רגילים. לילדים יהיה מותר לשחק בהן.
– מישל ברנשטיין מציעה שהכנסיות ייהרסו באופן חלקי, כך שההריסות שלהן ירמזו על תפקידן המקורי (מגדל ז'אק בבולוואר סבסטופול הוא דוגמה אקראית לכך). הפתרון האידאלי יהיה הריסת הכנסיות ובניית חורבות במקומן. האלטרנטיבה הראשונה עדיפה מטעמים כלכליים.
– לבסוף, ז'אק פיון מציע להפוך את הכנסיות לב ת י ם מ פ ח י ד י ם (לשמר את האווירה הנוכחית שבהן, תוך הדגשתה באפקטים מפחידים).
הכול הסכימו שיש לדחות שיקולים אסתטיים, שיש להשתיק את מעריצי השערים הגדולים של קתדרלת שארטר. יופי שאין בו הבטחה לאושר חייב להיחרב. ומה מייצג טוב יותר את האומללות מאשר מונומנטים מסוג זה המיועדים לכל מה שיש להיאבק בו, מונומנטים המיועדים לצד הלא-אנושי של החיים?
– להשאיר את תחנות הרכבת כפי שהן. כיעורן הנוגע ללב תורם רבות לתחושת הארעיות שעושה אותן מושכות כל כך. ז'יל וולמן קורא להסרת כל שילוט או מידע בנוגע למועדי יציאת הרכבות (יעדים, זמנים וכולי). כל זה במטרה לקדם את הדריב. לאחר ויכוח ערני, אלה שהתנגדו לצעד הזה פרשו את טיעוניהם וההצעה התקבלה ללא הסתייגויות. להדגיש את הסביבה הקולית של התחנות על ידי שידור הודעות ממספר רב של תחנות אחרות – ומנמלים מסוימים.
– ביטול בתי קברות. כל הגופות והזיכרונות יושמדו באופן מוחלט: ללא אפר וללא שרידים (חשוב לציין שהתעמולה הריאקציונרית לשרידים אלה של עבר מנוכר מעוררת את האסוציאציות האוטומטיות ביותר. האם אפשר לראות בית קברות מבלי להיזכר במוריאק, בז'יד או באדגר פור?)
– הכחדת מוזיאונים וחלוקת יצירות מופת בין ברים (היצירות של פיליפ דה-שמפן בבתי הקפה הערביים של רחוב קסבייה-פריבה; "הפולחן" של דויד ב"טוֹנו" במונטאן-ז׳נבייב).
– גישה חופשית לכולם וללא הגבלה לבתי הסוהר. הם יכולים להפוך לאתרי תיירות. ללא הבחנה בין אסירים ומבקרים (כדי להוסיף הומור לחיים, ייערכו הגרלות תריסר פעמים בשנה, שבהן יוגרלו עונשי מאסר אמיתיים. זה יתאים במיוחד למטומטמים שממש חייבים לקחת סיכונים משעממים: חוקרי מערות, למשל, וכל אלה שהצורך שלהם במשחק יכול לבוא על סיפוקו מחיקויים חיוורים שכאלה).
– כל המונומנטים שכיעורם אינו מאפשר כל שימוש אחר (כמו הפֶּטי והגראנד פּאלה), צריכים לפנות מקום למבנים אחרים.
– להסיר את כל האנדרטאות הנותרות שאיבדו את משמעותן, שההיסטוריה דנה לכישלון כל חידוש אסתטי שלהן עוד בטרם הצבתן. אפשר להרחיב את השימוש בנוכחות האנדרטאות – בשנים האחרונות לקיומן – באמצעות שינוי הכתובות שעל כנן, אם במובן פוליטי (הנמר המכונה קלמנסו בשאנז אליזה), אם במובן החידתי (מחווה דיאלקטית לקדחת ולכינין, בצומת בולוואר מישל ורחוב קומט; המעמקים בכיכר הקתדרלה באיל-דה-לה-סיטה).
– להפסיק את ההשפעה המטמטמת של שמות הרחובות הנוכחיים על האינטליגנציה של הבריות. למחוק את שמות חברי המועצה, גיבורי המחתרת, כל האמילים והאדוארדים (55 רחובות בפריז), כל הבוז'ו והגאליפה, ובאופן כללי יותר, את כל השמות המגונים (רחוב אוונז'יל [הבשורה]).
בהקשר זה, הקריאה שהתפרסמה בפוטלאץ׳ מס' 9 להתעלם מהמילה ״סן״ (קדוש) בשמות המקומות נכונה יותר מאי-פעם.
הטקסט לקוח מהאסופה "מלחמת הרחובות והבתים וטקסטים אחרים על העיר" (בבל, 2021). אסף, תרגם מצרפתית והעיר: שרון רוטברד.
