תחת הרכבים החונים ברחוב מרחביה יש עולם שלם של חתולים רעבים, ממתינים בערגה שאחד הבאים לבאגט של 'רבינו' בפינת החלוצים יעשה טעות. עשרות עורבים חסרי מנוחה חגים מעל הצומת של נחלת בנימין ודרך יפו, צוללים ומנקרים בפח הזבל הגדול של האמ:פם. הומלסית יחפה הולכת על ארבע לידו, עור ברכיה וכפות ידיה קרוע מהאספלט החם של המדרכה. היא לא מדברת, רק מייללת כמו כלבה מעל כוס מלאה במטבעות, מתחננת לעוד מטבע. כשמתעלמים ממנה היא נובחת ונוהמת, חושפת שיניים רקובות. החתולה שלי, ביאטריס, ואני מביטים בה בסקרנות מהמרפסת הקטנה. ביאטריס מציצה מבעד לסורגים ואני נשען על המעקה. דלת הכניסה לבניין כמעט בלתי נראית בין ים חנויות הבגדים בסיטונאות, על שלל בובות התינוקות שניצבות בחלונות הראווה שלהן, לובשות חליפות טוקסידו כסופות וארשת אטומה. אני אוהב להשקיף מהמרפסת ולהרגיש כמו ג'יימס סטיוארט ב'חלון אחורי'. עשרות שליחי וולט צובאים על פיצה 'לילה', באי ה'קפליקס' לוגמים קפה או סודה ומעיינים בעיתון הארץ, יונים מרוות צמאונן בשלולית הנצח הזורמת מדוכן המיצים בדה פיג'וטו ונקוות בצומת, ובבניין ממול המרפסת של הג'ינג'ית החדשה בשכונה. היא יוצאת להשקות את הפרחים שלה כשהיא יחפה ולובשת מכנסוני ג'ינס פרומים וחולצת טי-שירט שגדולה עליה בכמה מידות. שיערה הארוך והחלק בוער באדום בוהק, מחמיא לירוק הבהיר של המשפך שהיא מטה אל העציצים. אני מפסיק להיות ג'יימס סטיוארט והופך באחת לכריס קופר באמריקן ביוטי: היא לא מסתכלת עליי, אבל אני יודע שהיא יודעת. בחורות יפות תמיד יודעות. ליד הג'ינג'ית מכשכש בזנבו הכלב שלה רינגו, פודל לבן ומתולתל, עם פוני קטן שמסתיר את העיניים הטובות שלו. אני יודע שיש לו עיניים טובות כי ראיתי אותן פעם מקרוב, ביום שגיליתי את שמה: אודם.
כשאודם ורינגו רק עברו לשכונה, ישבתי בקפליקס וקראתי ספר. שתיתי את הקפה החמוץ שלהם שמעולם לא היה טעים, אבל הספיק כדי שארגיש בוהמייני. רציתי להיראות כשאני קורא ספר. ספר עב-כרס. באנגלית. 'אינפינט ג'סט' של דייוויד פוסטר וואלאס. "אודם", הכריז הבריסטה באדישות. הרמתי את ראשי מהספר וצפיתי בה מוסיפה מעט חלב שיבולת שועל לאמריקנו הקר שלה. לרגע היה נדמה שהכול קורה בהילוך איטי. היא לקחה את כוס הקפה והתיישבה לא רחוק ממני. "רינגו", קראה, והפודל המתולתל שלף את אפו מאחוריו של בורדר קולי ששכב לרגליו של בחור צעיר שלגם אספרסו. חייכתי כשרינגו חלף על פניי ועצר להביט בי. ליטפתי אותו. הוא המשיך והתיישב לצד אודם. היא לא שמה לב אליי או לחילופי הדברים בין רינגו לביני, והוציאה ספר מתיק הבד שלה. לא מזמן הפסיקו לחלק קשיות בקפליקס, בגלל הצבים או ההתחממות הגלובאלית. היעדר הקשיות גרם לאודם ללגום את האמריקנו בלגימות עדינות וקטנות, שמא יתלכלכו חולצתה או ספרה או פרוותו השלגית של רינגו. הצצתי בה, היא קראה את 'ספר הקיץ' של טובה ינסן. היש חמודה ממנה בעולם כולו?
"ספר מקסים, נכון?", ניסיתי לפתח שיחה. היא הרימה את ראשה, חייכה, הנהנה קלות והחזירה את עיניה אל הספר. אלוהים, איזה חיוך. שפתיים אדומות חושפות שיניים מרווחות ולבנות כמעט כמו עור פניה. מי היפהפייה הזו, עדינה ומתוקה, שכמו הגיעה לשכונה היישר מהאגדות?
יצאתי מקפליקס, ריח המאפייה של הלילה התערבב בריחות הפחים המתפקעים של סמטת השוק ובניחוחות הבישום הרעננים של יושבי בית הקפה. צעדתי לאמ:פם לקנות סיגריות והשארתי מטבע לכלבת האדם המייללת. כמעט תמיד אני משאיר לה מטבע או מביא לה אוכל. במשך השנים שבהן חייתי בשכונה ראיתי את המטמורפוזה שלה מתרחשת לנגד עיניי. כשרק עברתי הנה היא עוד הלכה על שתיים, כפופה ומלוכלכת, וצעקה בקול, "אני כלבה! אני כלבה! אני כלבה לא מאולפת!". עם השנים הלכה והשתופפה, דיברה פחות ונבחה יותר, לפעמים הלכה על שתיים ולפעמים ירדה על ארבע. מתישהו היא נשארה על ארבע לנצח. את המים שלה לגמה מקערה, וכשהיה לה מה לאכול – מטוב ליבם של אנשים או מהזבל – אכלה בגב כפוף ישירות מהמדרכה.
קניתי את הסיגריות שלי, דילגתי מעל שלולית הנצח ומעל היונים הרוחצות בה ובכניסה לבניין נתתי זכות קדימה לכמה חולדות מבוהלות, שנמלטו אל חורים מסתוריים. ביאטריס חיכתה לי בדירה במבט שאומר הקערה שלי ריקה. מילאתי את הקערה ומיהרתי למרפסת כדי להשקיף על הקפליקס. אודם ורינגו בדיוק יצאו משם ונכנסו לבניין שמולי. לא ידעתי את נפשי כשלאחר כמה רגעים ראיתי אותה במרפסת ממול, מסדרת עציצים ושותלת שתילים, רינגו סובב בין רגליה, מכשכש ומתלהב.
מצאתי אותה באינסטגרם. אודם זה לא שם נפוץ. למזלי הפרופיל לא היה פרטי, והתמונה הראשונה הייתה סלפי עם מבט חצי-פתייני וחצי-מתיילד, בתאורה חשוכה. עיניה כמעט שקופות מתחת לגבות אדומות ועבות. בתמונה השניה היא ליטפה עגל רך באיזו חווה ומתחת כתבה: "איך מישהו יכול לרצות לאכול את הדבר הזה?! האנושות פשוט דפוקה!". אני רציתי לאכול אותה. במרוצת השבועות אודם הוסיפה לטפח את המרפסת בנחישות מעוררת השתאות, רינגו כשכש בנחישות לא פחותה, וביאטריס ואני המשכנו להציץ, נחושים שבעתיים. אהבנו במיוחד כשאודם יצאה לקרוא במרפסת, מניחה את ישבנה המתוק על כיסא עץ ומרימה את כפות רגליה היחפות על סורגי המעקה.
אני מקבל דמי אבטלה ועובד על ספר שאני לא באמת עובד עליו, כך שיש לי את כל הזמן שבעולם לעמוד במרפסת, כמו חוקר טבע אורבני או אחרון המציצנים. וכשאני מביט בה כעת, מסיימת להשקות את העציצים ונעלמת פנימה אל דירתה, זה סימן שעליי לחזור אל הלפטופ הפתוח על שולחן הכתיבה. אני מביט בסמן המהבהב שבז לי מהמסך. הוא מנצח בתחרות המבטים ואני עובר לקרוא סיפורים קצרים של קארבר. מהרחוב אני מבחין בקולה הצרדרד של אודם קורא לרינגו ומיד אני שוב במרפסת. הנוף אותו הנוף, אני רואה את כל המתרחש ומרגיש כמו מספר כל-יודע. שליחי וולט מחכים לפיצות שישונעו ברחבי העיר, ילדות מפעילות קורקינטים חשמליים ורוכבות לדרכן, הכלבה האנושית נעה באי-נחת במסתור הפח שליד האמ:פם ואודם ורינגו פוסעים לכיוונה, אודם שקועה בטלפון ורינגו מתהלך נטול רצועה ומאושר. אודם לא מבחינה כשרינגו מתקרב אל כלבת האדם. הוא מרחרח אותה והיא נוהמת. הוא מתחיל לאכול לה את האוכל. ביאטריס זוקפת אוזניים ופוערת עיניים מתוך פרווה כתומה. לפתע רינגו צווח בכאב. היונים מתעופפות בבהלה. מיד נשמעת גם הצרחה של אודם. רינגו רץ ומתחבא מתחת לשיח מפויח, מיילל ופניו מדממות. האישה-הכלבה נובחת ונוהמת, דמו של רינגו נוטף משפתיה אל סנטרה. אני רץ למטה. כל סוחרי הבגדים יוצאים מהחנויות כדי להביט בסצנה המשונה: "הכלבה נשכה כלב", אומר אחד מהם במבטא פרסי. אודם צורחת על הכלבה, "מה את מטורפת?! מה את מפגרת?!", קופאית של האמ:פם, שנוהגת להביא לכלבה אוכל, מנסה להרגיע את הרוחות. הסוחרים, לוגמי הקפה, דיירי השכונה, כולם מתאספים סביב הפח הצמוד לאמ:פם. הכלבה נובחת ונוהמת, רינגו מיילל מתוך השיח. הקופאית מהאמ:פם מניחה את ידה על כתפה של אודם הנסערת. אודם מסתובבת בתנועה אוטומטית ודוחפת בבהלה את הקופאית שנופלת אל האספלט. ניידת לביטחון עירוני נעצרת בצומת ושני גברים במדים יוצאים ממנה. "תעצרו אותה מיד! מיד אבל! היא נשכה לי את הכלב! תראו אותו, כולו דם!" אחד הגברים אוחז בזרועה של האישה-הכלבה המייללת ומרים אותה בכוח מהמדרכה. השני מדווח בקשר למשטרה. "היא כל הזמן פה. נובחת ומשתוללת. עכשיו היא התחילה לנשוך! די! נשבר הזין!", אודם ממשיכה. "תקשיבי", אני ניגש אליה, "את צריכה עזרה? לבוא איתך לוטרינר או משהו?". אודם מסתובבת ומביטה בי. עינייה מצטמצמות לכדי חרך דק לפני שהן נפערות שוב, רושפות בשנאה. "אתה אל תתערב אתה! יא– יא קריפ!".
חייכתי נבוך. מבוהל. אודם עלתה עליי. עוד רגע בטח יעצרו גם אותי. הסתובבתי וחזרתי הביתה בצעדים מהירים, מקפיד שלא ליצור קשר עין עם הסוחרים שהתבוננו בי. הגברתי את קצב ההליכה. ברגע שנעלמתי אל הבניין, כבר עברתי לריצה של ממש. טרקתי אחרי את הדלת ונעלתי אותה בנעילה כפולה. נשכבתי במיטה, מדמיין את השוטרים פורצים את הדלת: מציצן. מטרידן. סוטה. חולה. שכבתי כך, קצות אצבעותיי תחובות באוזניי. המולת הרחוב דעכה עד ששככה ופינתה את מקומה לרעש הלילי המוכר. ערפל הקרב התפזר ואיש לא בא אל דלתי. שריריי התרככו, אצבעותיי הפכו רפות ונשרו מתוך אוזניי. נרדמתי. בבוקר החלטתי שלא לשבת יותר בקפה. שום ספר, מתוחכם וארוך ככל שיהיה, לא יציל אותי מהמבטים המתנשאים, המרחמים, השופטים. יצאתי לקנות סיגריות בחשש. בפח ליד האמ:פם חולדות כירסמו שאריות מהאוכל של הכלבה, שלא הייתה שם. עורבים קרקרו מעל חוטי החשמל, ביאטריס שלי הציצה אלי מבעד לסורגים. השלולית אותה השלולית, היונים אותן היונים.
