הכי אני אוהב את הימים שאמא שלי ארנבת.
אני מזהה אותם בקלות כשעל הבוקר, כבר כשהיא מכינה לי את הכריך לבית הספר, היא דרוכה ואחוזת תזזית כאילו כלבי ציד עלו על עקבותיה והם כבר דבוקים לה לתחת.
בימים שהיא ארנבת דעתה פזורה, ובבריחה הנבהלת שלה היא שוכחת דברים, כמו למשל את הכריך שלי בשקית על דלפק המטבח, שזה לא דבר רע, כי כשאני חוזר מבית הספר ומוצא אותה מתחבאת במאורה שלה אני יודע שהיא שכחה להכין ארוחת צהריים, או במקרה שלה לאכול בכלל. אחרי שאני מוודא שהיא לא שכחה שום דבר על הגז או איזה ברז פתוח, אני מתיישב במטבח, אוכל את הכריך שלי ושותה כוס גדולה של מים. את הכריך כי אני רעב ואוכל אף פעם לא זורקים, ואת המים כי זה ממלא את הבטן וטוב לעור הפנים.
אחר כך אני מכין פתיתים עם בצל מטוגן וקצת כמון, כמו שאמא למדה אותי פעם כשהיא היתה חסידה או פלמינגו או משהו כזה (פעם כשהיא היתה דג חרב היא לימדה אותי סריגה), וחותך בצלחת פרוסות של צנון ועגבניה ומניח לה את הכל בפתח המאורה. בדרך כלל אני לא צריך לחכות יותר מדי כי הריח של הפתיתים כבר מזכיר לה שכל היום היא לא אכלה. כשהיא גומרת את המנה שלה אני מנקה את השיש ורוחץ כלים, מושך זמן עד שיבנה בתוכה צמא, שרק אז היא מסכימה לשתות את הכדורים שלה.
אחר כך אני מתיישב לצידה ומלטף לה את השיער ומספר לה את הסיפור על נוח והתיבה, רק שבגרסה שלי המבול אף פעם לא נגמר והחיות השתגעו מהרעש של הטיפות על הגג ואכלו אחת את השניה עד שרק אריה אחד שמן וזקן נשאר.
ומה קורה אחר כך, אמא שואלת.
אני לא יודע, אני אומר, לא תמיד צריך לדעת מה קורה.
