אמש, בשעה שלוש ושלושים בלילה, יצא דוקטור שלדון סילברסטון – רופא לשעבר, בן שמונים ושלוש, אלמן מזה שלוש עשרה שנה וצַפָּר חובב – מדירה B13, בצדו השני של הבנין, נכנס למעלית ועלה אל הגג. הלילה היה צונן וצלול. החזאים דווחו על שלושים ושתיים מעלות פרנהייט שנמדדו בסנטרל פארק, אבל צליפת-הרוח שנשבה מנהר ההַדְסוֹן הורידה את הטמפרטורה ל 27 מעלות. שולי החלוק, שסילברסטון שכח להדק סביבו באבנט שהיה מחובר אליו בשתי לולאות רפויות, התנופפו לצדיו כמו זוג כנפיים גדולות. הוא צעד לאטו מפִּיר המעלית אל עבר המעקה המערבי המשקיף אל הנהר – כפות רגליו היחפות נדקרות ברסיסי האבן הזעירים וקרעי ציפוי-הזפת של הגג, ששיפוצו הולך ונדחה כבר כמה שנים מטעמי תקציב. למרות השעה המאוחרת, והלילה החורפי חסר המאורות, נָגַהּ על הנהר מין אור-רפאים רפה, ארגמני-תכלכל, שהזדהר על האדוות הכהות – מקיף בהלה מסתורית את אַסְדוֹת-המשא הגדולות שחנו דוממות על פני המים כמו יצורי ענק קדומים השקועים בתרדמה עמוקה. הקור המצמית, שאדם בגילו של סילברסטון לא היה אמור להסתכן בחשיפה אליו, פעל עליו פעולה הפוכה, משכרת ומעוררת. הוא הקיף בעיניו את הנוף הפתוח של הנהר שנפרש לפניו כמו יריעה של קטיפה כהה, מביט בו בהשתאות כאילו הוא רואה אותו בפעם הראשונה או האחרונה בחייו. חמישים ושלוש שנה! הוא וג'ניפר עברו לגור כאן כשבנם הבכור, הנרי, היה בן שנתיים ובתם הצעירה אודרי זה אך נולדה. חיים שלמים חלפו עליו בבנין הגבוה, הגֵּא הזה שניצב כמו צוק רם על גדות הנהר, מאלץ את הרוחות להתפצל מול חזיתו המערבית ולנשב סביבו מזרחה, אל עבר שדרות וֶוסְט אֵנְד וּבְרוֹדווֵי. חזית הבית נשארה מטופחת במשך כל השנים הללו, מתוחזקת היטב על ידי הצוות המיומן של הַקּוֹ אוֹפּ – אבל קשה היה להמנע מלחוש באינספור הסדקים הדקים שפשו בתשתית הנסתרת שלו, נפרשים מאחורי הקירות ובין התקרות כמו רשתות עכביש סמויות מן העין.
משק הכנפיים האדיר שנשמע פתאום, סמוך מאד לראשו של סילברסטון, לא הפתיע אותו משום מה, וגם לא הבהיל אותו. העוף הכהה, עצום המימדים, הקיף במעופו את גופו הצנום של האיש הקשיש, קצות כנפיו השחורות-כחולות מרפרפות בחולפן על פני עור פניו החוור. סילברסטון ידע מיד לזהות את הציפור העצומה, למרות שלא ראה אותה מימיו. זה היה קוֹנְדּוֹר קליפורני, משאת נפשו של כל צַפָּר אמריקאי, בעל-הכנף הגדול ביותר בצפון היבשת, שנכחד כמעט לגמרי בשנת 1987 אבל התחיל להיות מוחזר באופן מבוקר לטבע (פרטים ספורים נשארו בשבי, כדי להבטיח את הישרדות המין) ונצפה לאחרונה, אמנם באופן נדיר מאד, באזורי החוף של דרום קליפורניה כמו גם באזורים המדבריים של צפון אריזונה ודרום מדינת יוטה. זכרונו הדקדקני של סילברסטון סרק את הנתונים הסטטיסטיים שנאגרו בו, מנסה לקשר אותם אל הפרט הנדיר, הנהדר, של המין הכמעט-נכחד שנחת בינתיים על מעקה האבן הרחב של הגג ועמד שם כשפניו אל הנהר, נוצותיו הכהות מתבדרות קלות ברוח הערנית שנשבה מעברו. דקה או שתיים חלפו. סילברסטון הרהיב עוז והתקרב מעט אל הציפור הענקית, נזהר שלא להבריח אותה בתנועה מהירה או חדה מדי. הקונדור הפנה אליו את ראשו – ראש-ישישים קטן, קמוט ומכוער שלא הלם כלל את גופו המלכותי – והביט באיש שמולו בעיני הציפור הריקות שלו, שלא הביעו דבר. הקור הלך והעמיק, הלך וחדר, מצמרר את גופו הדק של סילברסטון ומרעיד אותו מתחת לחלוק הפתוח, אבל הוא לא חש בכך והמשיך להתבונן כמהופנט בקונדור. תמורות מוזרות מלאו את חלל הלילה. האור המסתורי שהאיר את הנהר החליף בינתיים את צבעו לזהוב-ירקרק. שמשות, ירחים וכוכבים רחוקים התחלפו במשמרֹתם במהירות מסחררת מעל ראשיהם הקרחים של הזקן והקונדור. היערות שבצדו השני של הנהר החליפו צבעים מירוק לזהוב לאדום לאפור ושוב לירוק. עופות גדולים, כבדי כנף, חלפו בצווחה באויר, עפים צפונה ודרומה, צפונה ודרומה. קרן של שמש ששקעה זה מכבר הפזה שוב לרגע את חלקת הדשא של הפארק, ממש לפני הבנין. שתי דמויות ריצדו עליה – רועדות וקופצניות כאילו הוסרטו במסרטה ביתית ישנה – אישה צעירה בחצאית תכולה שאחזה בידה בכפות ידיו המורמות של תינוק זהוב שיער שפסע את פסיעותיו הראשונות על הדשא הרך, מניח עליו בהשתאות זהירה את כפות רגליו הקטנות ומחייך בפליאה עם כל צעד שהושלם בהצלחה.
השעה היתה מוקדמת יחסית כשהוצאתי הבוקר את הכלבה לפארק, אבל למרות זאת החמצתי את עיקר ההתרחשות וראיתי רק את שייריה: הסרט המשטרתי הצהוב התוחם את זירת הארוע; שלולית המים האדמדמים-עכורים שעובדי הבניין הדיחו בהם את הדם; כמה נוצות עצומות, שחורות-כחולות, שנחו סביבה על המדרכה. האמבולנס כבר עזב את המקום, רק ניידת משטרה אחרונה נשארה בפינת הרחוב, ליד ברז הכיבוי שממול לבנין. "זה דוקטור סילברסטון, מדירה B13. ג'ו ממשמרת הלילה שמע משהו נופל מהגג בשעה ארבע בבוקר. הוא רץ לרחוב ומצא אותו שם, שוכב מת על המדרכה." הסביר השוער הנרגש – חוזר על המלים בפעם המי-יודע-כמה באותו בוקר במבטאו הזר, מאריך-ההברות: "איש שקט, מנומס. מאז שאשתו מתה הוא לא דיבר הרבה. אהב לקום מוקדם בבוקר ולצאת לפארק עם המשקפת שלו, לראות את הציפורים. השוטרים מצאו את החלוק שלו על הגג. אולי הוא קפץ, אולי נפל, אולי אפילו דחפו אותו. לא יודעים עדיין. תגיד לי, מה יש לאדם בגילו לחפש על הגג באמצע הלילה?"
