פרי דורנטת התבור הזהובה הוא פרי נדיר ויפה. צורתו המזכירה אוכמנייה מושכת את העין. באקלים שלנו צמח זה כמעט שאינו נושא פירות כלל, אך לפעמים, אם התקיימו תנאים מאד מסוימים בחורף, יופיעו פירותיו בקיץ שלאחר מכן למשך שבוע קצר אחד. מתיקותו של הפרי מטעה. הצמח רעיל, די לאכול מעט מפירותיו על מנת שפעילות הלב תואט באופן משמעותי, עד כדי עצירה מוחלטת. למרות זאת, יש לו סגולה מיוחדת: פעילות הלב אמנם נפסקת, אך המוח ממשיך לתפקד. הפרי גורם לעצירה של הדופק והנשימה, וממשיך לספק למוח את האנרגיה הדרושה להמשך פעילותו התקנית. מדובר אם כן בסוג מסוים של מוות גופני. אדם בגודל ממוצע, האוכל חמישה עשר גרם מפירותיו, יכנס למצב של מוות קליני, ויצא מהמצב הפתולוגי לאחר שמונה שעות בערך. לאחריהן ישוב לתפקוד רגיל ומלא.
בסיפורנו, זלמן שְׁמוּל מלקט בחודשי הקיץ אוכמניות ודומדמניות שהוא מוצא בגינה. הפעם הוא נתקל בדורנטת התבור הזהובה, שנשאה פרי בגינתו, לראשונה מאז נשתלה שם לפני כמה שנים. הוא לא מכיר את הצמח הנאה ומחליט לטעום פרי אחד, שמתגלה כמתוק ובעל עסיס נפלא. הוא מלקט כמה מפירות הצמח ושאר מיני אוכמניות גינתו, מערבב אותם ביוגורט וסועד את ליבו. אשתו, פְרידה שמול, שחזרה מסיבוב עם הכלב, מוצאת אותו שרוע בחדר האוכל, מחוסר הכרה, ללא נשימה ודופק. ד״ר באסן קובע את מותו במקום. ההודעה על מותו של אדון שמול פושטת מהר. עוד בצהרי אותו היום הוא מובא לקבורה. סביב לחלקת הקבר עומדים רעייתו, הכלב פְלוֹפִּי, ד״ר באסן, קרובי משפחתו של זלמן, וכמה חברים ושכנים. הכומר, ג׳ון תיאודור הימלברג, נושא דרשה כשהארון מורד לאדמה.
אסון
זלמן שמול מתעורר שעתיים לאחר הלוויה, בארון הקבור בעומק האדמה. בית הקברות כבר שומם ואיש לא שומע את דפיקותיו וצעקותיו. יומיים לאחר מכן, פרידה מגלה שזלמן אכל מפירות דורנטת התבור הזהובה. אכן, גם היא לא ידעה שצמח הנוי הזה, שקבלו פעם מחברים לכבוד יום נישואיהם, נושא פרי באקלים הזה. כשהוצא הארון מן האדמה, התברר שזלמן נפטר מצמא ומתשישות כמה שעות קודם לכן.
טרגדיה
זלמן שמול מתעורר שעתיים לאחר הלוויה בארון הקבור בעומק האדמה. בית הקברות כבר שומם ואיש לא שומע את דפיקותיו וצעקותיו. יש לעמוד סמוך מאד לחלקת הקבר על מנת לשמוע את הרחשים הבוקעים מן האדמה. זלמן צועק ודופק, אך מתחיל להבין את חומרת מצבו. ״עלי לתזמן את הדפיקות והצעקות, בכדי לנצל כמה שפחות מהחמצן הזמין כאן. אינני יודע כמה זמן אני קבור, אם אמצע הלילה עכשיו או אם צהרי היום״. כך הוא ממשיך לדפוק על הארון לסירוגין. למחרת הלוויה מגיעה גברת שמול לחלקת הקבר, היא יושבת למרגלות צלב העץ כרבע שעה, תשושה מצער, ואז קמה ומתרחקת לאיטה. חצי דקה לאחר מכן, זלמן – גם הוא מותש, אך מדלילות החמצן בארון – מחליט שזה העיתוי המתאים לנסות שוב. הוא דופק עם מרפקיו על דפנות הארון וצועק בשארית כוחותיו. הרחשים נשמעים היטב מתחת לצלב העץ, אך פרידה נמצאת עכשיו תשעה-עשר מטרים מחלקת הקבר. ממרחק זה היא אינה יכולה לשמוע את הדפיקות שהולכות ונחלשות. ״הישארי! חזרי״, משמיעים הקוראים. לוּ שמעה, לו רק הייתה משתהה שם עוד דקה אחת…
קומדיה
ההכנות ללוויה התעכבו מעט. הארון מורד ושני קרובי משפחה מכסים אותו באדמה. הכומר ג׳ון תיאודור הימלברג מאריך בדברים. פתאום, דפיקה עמומה נשמעת מן הקרקע. ד״ר באסן מחכך בזקנו, פלופי זוקף אזניים, הכומר ממשיך בדבריו, אך הפעם הדפיקות נשמעות היטב. ״…תתאחדו שוב כנשמות טהורות בגן עדן״, אומר הכומר, מנסה להתגבר בקולו על הדפיקות הנשמעות מלמטה. גברת שמול מקנחת אפה, אכן הדרשה מרגשת, ממש נוגעת ללב. היא מהרהרת מה תכין לארוחת הערב. הנוכחים מהנהנים בנימוס מלאכותי וחושבים, ״זה בסדר, תתאחדי – אַתְּ – אתו בגן עדן״. פלופי פולט נביחה קלה, פרידה מלטפת אותו, ״בסדר חמוד שלי, בוא נלך הביתה״, ומניחה פרח על תלולית האדמה שמקפצת מהדפיקות תחתיה.
שעה קלה לאחר הלוויה מצליח אדון שמול, בכוחות עילאים, לצאת מן הקבר ולהגיע הביתה. פרידה מופתעת לראותו. ״תתאחדו שוב בגן עדן אומר הקשקשן הזה – אילו שטויות! אני אומר לך פרידה, לך ולכולם: הכומר הזה, הימלברג, לא יודע על מה הוא מדבר!״
