אמסטרדם, אוגוסט 2022
1. בדרך אל התחנה המרכזית
אישה עלתה אל הטראם כשדלי צבע גדול משתלשל מזרועה. חשבתי, כמה אמיץ.
2. ומשם אל מרכז העיר
למרות שלחצתי על כפתור הפתיחה, דלת המטרו נותרה סגורה. הרכבת נסעה. התיישבתי על ספסל מקורה. גשם דביק ואלים המטיר בטקס נעילה לגל החום שפקד את אמסטרדם בסוף השבוע האחרון. אנשים נוספים על הרציף החלו מצטופפים סביב, מחפשים מחסה. הם עמדו בגבם אליי, משקיפים על הפסים. דבר מוזר קורה במוח כשנחשפים לגבים רבים כל כך: חשתי מנודה. איש מהנוכחים לא שוחח עם רעיו. כולם עמדו ושתקו והתעלמו זה מזה, כאילו מישהו צופה.
הרכבת התחפרה באדמה. קולות הדקירה של הגשם התחלפו בשריקת הקרונות על המסילה. שריקה צייתנית, משוחזרת, משועממת. שריקה של מי שכבר מת. הבחנתי שמרבית יושבי הקרון לבושים בבגדים שחורים, כמו קפצה עליהם משמעת-חורף בלב ליבו של אוגוסט. גם אני לבשתי שחורים. ירדתי בתחנת וֵוסְפֶּרְפְלַיְין ודקירות הגשם הופיעו מחדש, נלהבות יותר. מזל שזיו שכנע אותי לקחת מטריה. צעדנו יחד, ההילה השחורה ואני, כמעט עד לגדת נהר האַמְסְטֶל. ברגע האחרון פניתי לתוך מסעדה, שם המתין ידידי. "יש להם שקשוקה, וחומוס עם פיתה", הוא החווה באצבעו לתפריט. צחקתי בקול. כמו מוצץ הבא אל פיו של תינוק בוכה, כך יש להתחמש בשקשוקה ובחומוס בעת מפגש עם הישראלית מישראל. הזמנתי חומוס.
רוכבי האופניים הלכו והתמעטו ככל שהגשם התחזק. רוכבת אחת חלפה על פני המסעדה, לבושה גופיה דקה ומכנסיים קצרים. שיערה נטף ועל פניה עווית סבל. היא מצמצה במאמץ, ריסיה מסלקים טיפות שמנות אל ברכיה המדוושות, ופיה מתנשף אומלל תחת כובד ההחלטה להתמיד בדרך. ידידי דיבר על פריצת דיסק חדשה וחופשה בלי קליטה סלולרית. השקפתי על הנהר משך כל ארוחת הצהריים. קולו פינה מקום למחשבה: זהו נהר האמסטל, אלה הם חייך.
3. בחזרה אל בטחת התחנה המרכזית
במדרגות היורדות אל תחנת ווספרפליין המחשבה תקפה שנית. את נוסעת הביתה במטרו, אלה הם חייך. הרכבת יצאה מן האדמה ועלתה על מקטע מסילה מעל הנהר. ממקומי החדש והמורם צפיתי אל תעלת מים מקבילה, רחבה. מתוך המים, מרחק כמטר מכל גדה, הזדקרו בריקדות. תחילה חשבתי שמטרתן למנוע חיכוך בין כלי שיט לבין הגדות, אך במחשבה נוספת הסקתי שנועדו למנוע את היסחפותם של אנשים נופלים. אופניים, עגלות תינוק, מחלוקות אוהבים—כל אלה עלולים להיגמר בתעלת המים הזו, המוסווית בין מחלפים.
מתחת לגשר הבא הבחנתי בגבר שחור, לבוש חליפת טרנינג מבד ניילון אדום. הוא עמד לבדו כשמכוניות חולפות בעננת פיח מעל ראשו. הוא התעמל. חשבתי, כמה אמיץ. אמיץ ומטומטם. מי יחוש לעזרתו אם ילקה בלבו? מי ישמע את זעקתו? וזה בטח לא מריח טוב.
4. תפילת הדרך
תודה לאל על ההולנדים. תודה על התכנון העירוני ועל הסכרים ועל הזמן הפנוי שלהם. תודה על האגביות שבה הם מלהטטים בין הולנדית לאנגלית. תודה על הקשרים הבינאישיים המוגבלים שלהם, שלא מעוררים קנאת זרים. תודה על כל מה שוודאי ועלוב בהם, כמו התלהבותם לשדך בוראטה אל חומוס סלק. תודה על הקלילות שבה הרכבת הזו דוהרת, מעל ומתחת למים.
5. בעיית הקרונית
הגשם הפסיק, האוויר נותר לח ומפונק. אספתי את תלתלי אל כתף אחת, מיוזעת ומקועקעת. אני יודעת שאני נראית כמו טיפוס שמסתדר. טיפוס שנולד למגורים בעיר, ללילות מאוחרים, למקורות הכנסה מזדמנים. טיפוס שאין לדעת איך חייו נראים באמת. דרך מסך רתיעה וקבס, אני מדמיינת את חייהם של הנוסעים האחרים. זו פעולה כפייתית שעולה מתוכי באופן בלתי רצוני, כמו גז רעיל. לעולם איני רוצה להתחלף עם חייהם המדומיינים. מה הם מבשלים לעצמם, במטבחים האירופאים הקטנים שלהם כשהם לבדם בבית? האם הם שותקים, או בוכים מול הטלוויזיה? האם הם מזהים את אהבתם עם תשוקה גדולה, או מקבלים בהכנעה את תרומתם הרופסת למוסד הרומנטיקה? האם הם חשים חופשיים, חופשיים בני חופשיים, כשהם שוכבים על הדשא בפארק או לוגמים בירה על טראסה? האם יתרונותיהם וחסרונותיהם גלויים להם, או שמא הם מדמים את תיאטרון חייהם לגאולתם?
בישראל, עוברי אורח נהגו לבקש ממני מצית, משוכנעים שאני מעשנת. בהולנד, עוברי האורח נשארים לעמוד כשהמושב לצדי פנוי. אני לא נראית זרה כמו מי שהזרות מרוחה על פרצופם – היפנים, המרוקאים, הגנאים – אבל האוויר שלי מריח שונה, לא-צפוי, חשוד. כשרק עברתי להתגורר באמסטרדם, זיו סיפר לי איך אפשר לזהות ישראלים בקלות: הם פינצ'רים, קטנים ומוכנים לתקוף. הם, אנחנו, אתם. מדי פעם אני תופשת את הָצֵר עיניי ואת פי המטיל בוז, ותכף נמלאת שאט נפש. אני מסלקת מעליי את הקוצים המדומים ופונה לשדר את חזון האיחוד האירופי: היטמעות, אנרגיית רוח, עור לבן על טוסט.
6. האם אני אדם אמיתי?
חברי בישראל מתקשים לדמיין את חיי. הם מנסים להרכיב סיפור קוהרנטי מתמונות דיגיטליות של מרכז העיר ושל כלי בית מרגשים. מבטחת המולדת, ישראלים הגרים בחו"ל תמיד נדמים כמו דמויות קרטון שליבן הכחשה. איך אפשר להסכים לחיות הרחק ממה שתורגל ותורגל בייסורים, הרחק מדורשי השלום ותובעי המלחמה, מהמשפחה, מקורות החיים, משיחות החולין, משפת הקודש. כל אחד יכול לדמיין את החלחלה פוגעת בעורו כשהוא חולף תחת מזגן מטפטף, אך מי יוכל לדמיין את הצבתות המנוקדות של סרטני הנהרות – שחורות ואדומות וקטומות, שיירים מסעודה של עופות מים – כשהן מפוזרות על שבילי האופניים? חיים נינוחים, חיים טובים, חיים שעוצבו עבור אחרים.
7. שקרנים אומרים שהדרך חשובה
גם אני התקשיתי לדמיין את חיי עד שחייתי: קודם בביקורים קצרים, אחר כך בביקורים ארוכים, לבסוף ברישום בעירייה. ביורוקרטיה היא המכנה המשותף למציאות ולחלום.
8. דרך צלחה
ירדתי בתחנת הטראם הקרובה לבית. הקפדתי לצעוד לאט חרף איום הגשם, במתינות של מי שבטוחה במסלולה. שתיים וחצי בצהריים, זיו לבטח עוצם עיניו על הספה. תכף הדוור יצלצל בפעמון הדלת, אך אני אספיק להופיע וליירט את מפגע הרעש, אוחזת מפתח בידי. כמה אמיץ, חשבתי, להעז להשתייך.
