הגענו בראשון לפנות בוקר למרווח הענק שבין בר יוקרתי לבין שרשרת חנויות בגדים ישנות וזולות ברחוב אלנבי. היום כבר אין מרווחים כאלה אבל יש עוד חנויות זולות. המרווח היה מין שטח לא מוגדר מלא באדמה כהה ומלוכלכת. ראשון עלה על האדמה אלמוג, החבר של הִלית, והדביר את הרחבה מג'וקים. אחרי שהוא סיים, הלית עלתה עם המפיקה וצוות התפאורה שבנה במקום בית קפה חסר קירות, שנעקר מדי ערב בשקיעה והוקם שוב למחרת לפנות בוקר.
גבר מזדקן עם זיפים אימץ את בית הקפה הקולנועי כמקום בילוי, והתיישב מדי יום על הבר במשך כל שבוע הצילומים. הוא הזמין משקאות אלכוהוליים ודיבר עם הברמנית, שהיתה בעצם שחקנית בסרט. ליתר דיוק, היא היתה אחת מחברותנו לכיתה בבית הספר לקולנוע, ששימשה שחקנית שמגלמת ברמנית. האם הוא ידע שבית הקפה היה בעצם תפאורה של סרט סטודנטים? האם הוא שילם על השתיה? גם אם לא, נוכחותו בפריים תרמה לאותנטיות. הוא הדמות היחידה הזכורה לי מהסרט, למרות שלא הוזכר בתסריט.
הייתי נערת מים ונערת תסריט ושמרתי על המשכיות בין השוטים. אבל אני לא זוכרת מה היתה העלילה. אולי זאת היתה שיחה בין הברמנית לחברה שלה על בעיות של גיל עשרים – התלבטות אם לעזוב מקום עבודה ואם להתחיל מערכת יחסים עם בחור שהכירה. חילקתי פעם בשעה מים בכוסות חד פעמיות לאנשי הצוות שבעצם היו חבריי לכתה. כשהצוות התכונן לקראת צילום השוט הבא, התבוננתי באנשים ברחוב דרך קרני שמש תל-אביביות, ומדי פעם נכנסתי לבר היוקרתי וביקשתי למלא את קנקן המים. בכל פעם מחדש ביקשתי למלא את קנקן המים, כאילו שההסכמה הקודמת לא היתה תקפה כעבור שעה וכאילו שהסיכום הכללי בין המפיקה לבעל המקום, לא נתן לי רשות לצעוד בחופשיות פנימה.
השמיעו שם שוב ושוב את הדיסק החדש של לני קרביץ עם השיר "if you can't say no just think of me". אז חשבתי שזה שיר שגבר שר לאישה מתוך אכפתיות ממנה, ואחרי שנים גיליתי שזה שיר שבו הגבר מפאר את עצמו. המלצריות הצעירות לבשו מכנסיים צמודים וחולצות בטן, והסתובבו עם מגשי שתיה בין לקוחות מבוגרים שחלקם נעצו בהן מבטים מתגרים. הבר נפתח מדי יום בצהריים ופעל עד השעות הקטנות של הלילה, הרבה אחרי שעזבנו. לפני הפתיחה מדי יום המלצריות ניקו את הלכלוך שנותר מליל אמש, ופינו את הבקבוקים ושאריות המזון מהשולחנות ומהרצפה.
לידנו הסתובבה זונה, והיה לי ברור שחדרנו לטריטוריה שבה היא מתפרנסת. היא התעלמה מהצוות והצוות התעלם ממנה. שנים זכרתי את שמה, והיום כבר אינני זוכרת עוד. היא נראתה קטנה, מצטמקת. באחד הימים היא ישבה על האדמה המלוכלכת בחצאית קצרה שחשפה תחתוני בד כחולים. גבר שגם הוא נראה קטן ממדים, רזה וכפוף, אולי חולה, ניגש אליה. נראה היה שהם מכירים. הוא דיבר איתה ואז שלח את היד אל מתחת לחצאיתה לכיוון התחתונים וחייך. היא הסיטה מיד את ידו בתנועה מהירה, כמו אמא המונעת מילד להכניס יד לשקע. הוא לא הספיק לחצות את המרחק שבינו לבינה ולגעת בה.
אחרי רגע הם סיכמו משהו, שממילא היה ידוע לשניהם מראש, והלכו יחד כמו שני ילדים קטנים שממהרים לסולם מגלשה בגינת משחקים. הם חצו את המרווח שבין הרחוב לבין אזור הבניינים הישנים, דרכו על האדמה המלוכלכת, מלאת הג'וקים למרות הריסוס היומיומי, והתעלמו מהמצלמה ומבית הקפה. ייתכן שהרסו את ההמשכיות של השוטים, אבל אני לא אמרתי דבר. הם נכנסו לפתח קטן באחד הבניינים, ונעלמו בחשכת חדר המדרגות. ושם הדבר היה כנראה מותר.
מה שהפליא אותי באותו יום היה התנועה המהירה של היד שלה, ללא מחשבה, אינסטינקט, תנועה ממצב של כיבוי כל התנגדות בשם ההישרדות למצב של הצבת גבול והתנגדות בשם ההישרדות. איך היא התגברה על מרווח שכזה? תנועת היד שלה מוקרנת במוחי מדי פעם במהלך עשרים וחמש השנים שעברו מאז.
כשנגמרה ההפקה הלית נפרדה מאלמוג ולא הבנתי למה. היא אמרה לי שאהבה היא פעולה מעשית ולא רעיון מופשט, ואי אפשר להמשיך בה כשאחד בתל אביב והשניה בירושלים. חשבתי שאני הייתי עוזבת את הלימודים ולא את החבר. היום אני יודעת שהאהבה היא בנייה יומיומית של תפאורה שבה אנחנו מגלמים את עצמנו. בפעם אחרת, על חבר אחר, שאלתי את הלית למה, והיא ענתה שהם לא חצו את מבחן ארבעת החודשים. כנראה שגם בקשרים שלה לא הצלחתי להבין איך היא חוצה בטבעיות את המרווח בין רוצה ללא רוצה. הייתי סקרנית כי הכל היה חדש לי ומצד אחר משומש, פצוע ומשובש לחלוטין.
ולפעמים אוחזים חזק מדי. בסוף הסמסטר הודעתי במזכירות סם שפיגל שאני עוזבת, אבל עזבתי רק לאחר שנתיים וחצי. בשנתיים האחרונות שם שמטתי כל מה שחשוב לי, לטובת האחיזה בהצלחה שהיתה חשובה לאמי. חודש לפני שעזבתי נחתכתי מגדר תיל בהפקת סרט שבו הקמנו תפאורה של מחסום צבאי. אמרתי לעצמי שהצלקת שאשא על שוק רגלי הימנית, תהיה תזכורת: לעולם לא לעשות מה שאני לא רוצה לעשות. אבל הצלקת נותרה על רגלי כמו אות למרווח אינסופי שנחצה שוב ושוב.
