פואד,
אני כותבת, כי השנה האחרונה הכתה בפטיש את שאריות התקווה שעוד נותרו בי. אני כותבת, כי אנחנו, האנשים שהיינו, הפכנו לזרים גמורים במקום הזה. אני כותבת כיהודייה הנשואה לערבי בישראל כבר שלושה עשורים. אתה ואני למודי מאבקים, אבל בשמונה באוקטובר התעוררנו למציאות חדשה, שבה להיות ערבי בישראל זו משימה בלתי אפשרית.
זה התחיל מהשכנה שביקשה שנסייע לה למצוא אינסטלטור, ומבלי להתבלבל הוסיפה בנוכחותך: ״רק לא ערבי. גם אם ישראלי. אני פוחדת בימים האלה. אני מקווה שאת מבינה״. שבועות ספורים לאחר מכן, כשיצאנו למסוק זיתים במטע המשפחתי, סיפרה לי אחת מקרובות המשפחה שעובדת כרוקחת כי במקום עבודתה פוטרו שלושה עובדים ערבים שהתבטאו נגד המלחמה וביכו את הרעב ואת הרג האזרחים בעזה. מספר ההרוגים ברצועה הגיע אז לעשרת-אלפים.
באותו הזמן נעצרו הזמרת דלאל אבו אמנה והשחקנית מאיסה עבד אלהאדי. ד״ר עבד סמארה, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב בבית חולים השרון, הושעה ללא בירור בטענה שקרית שפרסם בפייסבוק פוסט שתומך בטרור. חשבתי על מאיסה היפה, שהופיעה יום אחד לחזרות עטופה כאפיה בצבעי דגל פלסטין: ״זה כדי שתדעו שאני גאה בלאום שלי״. כאבתי אותה, חרדתי לה, כעסתי עליה. ״אבל ההצגה שלנו היא בדיוק על זה״, אמרה. הבנתי אותה. היום אני מבינה אותה אפילו יותר. רדיפת ערבים נמשכה בחודשים שלאחר מכן, בין השאר בהשעיית פרופ׳ נאדרה שלהוב-קיבורקיאן מהאוניברסיטה העברית כי אמרה שישראל מבצעת רצח עם. זמר מפורסם מלהיב את הקהל: ״שיישרף לכם הכפר״ וההמון מצטרף בכפיים. יהודים שקראו לביצוע רצח עם או צהלו על מות חפים מפשע, בהם תינוקות, לא הושעו או נחקרו למרות שכמותם יש רבים, בהם נבחרי ציבור.
בסוף זה הגיע גם אלינו, בכפר ג׳ת, בבית הזה וגם בתל-אביב. ב-10 ביולי, 2024, נכנסת כמדי בוקר למקום עבודתך כביולוג במעבדות לבריאות הציבור באבו כביר. הקב״ט חסם את הכניסה וביקש ממך להציג את כרטיס העובד, למרות ההיכרות המוקדמת ביניכם. כדי למנוע בעיות הצגת את הכרטיס והמשכת בדרכך להחתימו בכניסה, אך הקב״ט לא הסתפק בזאת והחליט לעקוב אחריך. הוא סגר עליך. החתמת את הכרטיס ובעודך עולה בגרם המדרגות צעק לעברך: ״לא אמרת איך קוראים לך!״ עצרת, ספרת עד עשר וענית בקול שקט: ״אתה יודע מה? קוראים לי בן זונה״.
זה הספיק. הוגשה נגדך תלונה ובקשה להשעיה. הגשנו בקשה לביטול ההשעיה לנציב שירות המדינה, אך הנציב דחה את הבקשה במכתב מפורט וארוך שאפשר לתמצת לטענה אחת: פגיעה בטוהר המידות.
שבועיים אחר כך התקשר אלינו בן דודך ואליד. בקול מבוהל סיפר שארבע ניידות של מחלקת הבילוש פשטו על ביתנו בכפר בהיעדרנו, בחיפוש אחר אמל״ח. ״מה זה אמל״ח?״, שאלת. בבירור מול המשטרה נמסר שהם פעלו בצו בית משפט. בבית המשפט נאמר לנו שלא חולקים מידע מודיעיני. הנזק שהותירו בבית בל יתואר. שבוע לאחר מכן קיבלתי זימון לשימוע ממקום עבודתי בשלוש וחצי השנים האחרונות, בעמותה בה שימשתי כמרכזת מגמת תיאטרון. החתומים על הזימון שמעו על החיפוש המשטרתי. בסוף ינואר, בשעה שבע ושלושים בבוקר יום הולדתי, פוטרתי.
***
אינך אוהב שחיינו האישיים נחשפים לציבור, לכן סלח לי שבעת הזאת אני חייבת לכתוב, לשתף את הציבור ולזעוק: אתה ואני זה ה׳ביחד ננצח׳. אתה ואני והמשפחה שיצרנו. הוכחנו שאפשר אחרת. השנאה שבחוץ שואלת איך אדם מעז בכלל להיות ערבי במדינה הזאת. בושה! לא יעזור אם תחליף אמא, אם תשחד מישהו, אם תאומץ על ידי זוג ניצולים, או אם תשרת ותהרוג למען המולדת.
אני כותבת, וככל שנאספות המילים, הזעם שולח גרורות בכל גופי. אני כותבת מתוך הבדידות, בבית הריק שלנו בג׳ת. היום עיד אל פיטר. גם היום, כמו בכל חג בשלושים השנים האחרונות, אתה, אחיך ובננו אדם יצאתם השכם בבוקר לבקר את בנות המשפחה, ואני נשארתי בסלון להמתין לאורחים שלא יגיעו לבקר אותי. משפחתי מחקה אותי ובכפר אין לי קרובים מקרבת דם. לפניי שולחן עץ מוארך מסוף שנות השישים. הוא מצופה פורמייקה מבריקה ומפוספסת בגוונים חומים. ערכנו עליו עוגיות חג ממולאות ברחאת לוקום שהכנו אתמול, עוגיות מאקרוטה ממולאות בממרח תמרים מתובל תערובת אניס, פירות העונה, מלפפונים, פיצוחים, תמרים, מים. קפה בתרמוס פרחוני מהודר, מאויר שושנים ורודות על רקע כתום-אפרסקי. הפיה והידית מצופות זהב. בתל-אביב יאמרו ״קיטש״, אך כאן בכפר הוא נחשב לפשוט, יום-יומי ולא חגיגי. לידו, על מגש מוזהב, כוסות קפה קטנות ופרחוניות, נטולות ידית, שמיועדות לקפה ״סאדה״ מר. עם השנים למדתי שכוסות עם ידית מיועדות לקפה מתוק, ובחג נהוג להגיש קפה מר בשל המתוקים הרבים.
על השולחן שפע שאיש מלבדי לא יטעם ממנו. במרחק רבע שעה מג׳ת במחנה הפליטים נור אלשאמס ילדים גוועים ברעב. אחותך שהירה כותבת: ״אורנה, הבעיות האלה גדולות עלינו ואנחנו לא יכולים לפתור אותן, אז בואי נתרכז בחיים שלנו ושל המשפחה שלנו. אם לא נדאג לעצמנו, מי ידאג לנו?״ אני כאן, יושבת מול השפע באי מוקף מחנות פליטים. בעזה וברפיח מלחמה, חולי, רעב, הרג. בביתנו השני, בתל-אביב השבעה והמנותקת, לא יודעים אפילו שהיום עיד אל פיטר. היינו תמיד שונים, אך לא זרים. היו לנו חברים, היינו אתה ואני, הילדים, המשפחה בכפר ובעיר הגדולה שיכלה להכיל אותנו. אחרי השבעה באוקטובר הפכנו לאויבי המדינה. המשטרה פשטה על ביתנו בג׳ת, אתה הושעת מעבודתך ואני פוטרתי. אנא פנינו?
השנה נפתחה בארוחה חגיגית בביתנו: תערובת של עמים וארצות מסביב לשולחן, צחוק רווי שפות, בועה בתוך בועת העיר הגדולה. לא ידענו שתהיה זאת חגיגת פרידה מעולם שלא יחזור, ואיך לא ידענו לבקש מהשמיים רחמים. ואולי ידענו והשמיים סגרו עלינו – אל נא רפא נא למחלות, לקללות; פתח לנו שער – ודלתנו נטרקה על השנה עוד טרם החלה. הרחובות הסואנים עברו מהילולה לתרדמה ולקריאות זעקה. במזרקה של אגם, בכיכר, נבנתה אנדרטה מאולתרת – כך חשבנו – של דובוני פרווה ותמונות נצח של נעורים שזופים שאינם עוד. שנה שבה הנשק הפך חשוב מהחיים. שנה שבה קצרה היד מלהכיל את הבערה שמסביב.
***
הטלפון צורח: ״אזהרה מסוכנת! נא להימצא בסמוך לחדר מוגן או למקלט״. אתה יושב מול המחשב ומפוצץ בָּאבֵּלְס, כאילו המלחמה נמצאת במקום אחר. אזעקה. אין מקלט. אני יוצאת לחדר מדרגות ריק מאדם, יושבת בין קירות הביטחון ששימשו את ׳ההגנה׳ ב-1948 ומעליי שורקים הטילים. הבניין רועד ומהפתחים שהיו פעם חלונות נושבת רוח טייפון. אני שרה לעצמי את I will survive. אם הטיל יפגע בבית, חדר המדרגות לא יציל אותי. קן של צוצלת עף פנימה ומתפורר בחדר המדרגות. אין לצוצלת בית. גופי מאובן כשאני קמה ממושבי על המדרגות, נאחזת במעקה החלוד. היד רועדת ולא מפסיקה. אני מטיחה אותה במעקה – אולי המכה תעצור את הרעד – אך במקום נפער פצע והמדרגות נמלאות עקבות של דם. אז מה, אני פצועת מלחמה? אני נפגעת הלם? אולי סתם אישה היסטרית שלא מסוגלת להתמודד עם הפחדים שלה?
נכנסתי הביתה ואתה באותו המקום, הפעם פותר סודוקו. אני צועקת: ״מלחמה בחוץ! לא אכפת לך? ומה איתי?״ אתה מעיף מבט שואל: ״הזרוע שלך. יורד לך דם. נפלת?״ אני צוחקת וקובעת: ״אני נפגעת מלחמה ואתה לא היית לידי. לא שמרת עליי. יכולתי למות ואתה יושב לך כאן בנחת ומפוצץ באבלס״. אתה עונה: ״אני במקום הכי בטוח בבית. אם תהיה נפילה ישירה שום דבר לא יעזור. חוץ מזה, גם טראמפ וגם ראש הממשלה הזה שלך רוצים להפחיד אותנו, והנה את ההוכחה החיה לצדקתם״.
הבת שלנו מתקשרת מגרמניה ומספרת שהטיל כנראה נפל לא רחוק מהבית שלנו. היא מזהה את הבניינים, היא דואגת שחדר המדרגות לא יגן עלינו. גם שהירה מתקשרת לשאול אם הכל בסדר ומציעה שאולי כדאי שנגיע לכפר כי זה יותר בטוח מתל-אביב. בפנים זחוחות, אתה אומר שאין מה לדאוג, שעושים עניין מאיזה כמה טילים. פתאום על המסך מופיעה תמונה מאל-ג׳זירה. עיר בחורבות. אתה מתקרב לתמונה כלא מאמין ומכריז ״זה ברחוב שלנו!״ מהמרפסת השמיים מכוסים עשן אפור, והכחול מסתתר עמוק. אתה זועק: ״נחסמו השמיים, נחסם האוויר!״
***
כשהייתי ילדה, לפני המלחמה ההיא, חודש אוקטובר היה עבורי זיכרון שיר של איב מונטאן וחלום על שלכת אירופאית בשלל צבעים על המדרכות. השנים חלפו ועל אוקטובר בארץ הזאת נכתבו מצבות בעברית ובערבית.
באוקטובר 1973 התביישתי באבא שלי שגויס להג״א כדי לשמור על מגדל מים נטוש ברחובות הרדומה. באוקטובר 2000 ראיתי במו עיני איך ראמי ג׳רה נורה בגבו מאש כוחות מג״ב פה בג׳ת. באוקטובר 2023, כשהגיעו הידיעות הנוראיות, די היה לי במראה פניה המבועתות של שירי ביבס, ובשמיעת קולו של ילד מתחנן בפני אחד מאנשי חמאס: ״אתם לא תעשו לי כלום. נכון? אני רק ילד״. כיבינו את כל הערוצים. קפאנו שנינו והתפללנו שהנקמה לא תוציא אנשים מדעתם. טעינו.
האוקטובר הזה הפך לנובמבר, דצמבר, ינואר, פברואר. חודשי השנה בוטלו ורק אוקטובר מהדהד כבר שנים.
עכשיו, בכפר, הבית הריק של חמותי מתפורר. הקירות סדוקים ותחושת האין מעיקה. מזרוני הישיבה מפורקים, הספה בסלון הפוכה וקורי העכביש בפינות הנסתרות נבקעו. ספרים מושלכים לכל עבר, גם אנציקלופדיה ״מכלל״ שחמותי קנתה לילדים מסוחר שעבר מדלת לדלת בכסף שחסכה. חמותי – שלא ידעה קרוא וכתוב, ובעברית ידעה לומר רק ״לאט לאט״ – הלכה לשכן ממול, שהיה מורה, והתייעצה איתו אם לקנות. הדפים המנוקדים עדיין תלושים בקומה התחתונה של הבית בו חגגתי שתי חתונות, שתי הלוויות.
הארונות הישנים, אף הם מפורמייקה, מכילים את השמלות שתפרה מבדים לבנים רקומים שקנינו לה בחו״ל. עכשיו בגדינו ובגדיה זרוקים על הרצפה, מעורבבים. אפילו חליפת הטהרה, כתונת משי לבנה שהכינה לקבורתה מבעוד מועד, מושחרת מטביעות רגליהם של הפולשים. עשר שנים לפני כן, כשעלתה לחאג׳, רכשה את כתונת המשי וביקשה להיקבר בה. התווכחת עם אחיך ח׳אלד, המקורב לפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, באיזה בגד תקבר אמכם כי הכתונת ״לא לפי האיסלאם״. ״אלוהים לא ישים לב״, סיננת בסרקסטיות. אחיך ג׳יהאד ניסה לפשר: ״הדת דורשת צניעות ואמא שלנו קצת ׳השתוללה׳ עם הכתונת. אתה יודע, משי בד יקר. לא סתם אנחנו אומרים: ׳מעפר הגענו ואל עפר נשוב׳״. כשח׳אלד כבר היה נחוש לשלוח את בנו אבראהים להביא מהמסגד את הבגד המקובל, עמדת בדרכו: ״אפילו את בקשתה האחרונה אתה לא מכבד. בקוראן שלך לא מצוין שכיבוד ההורים חשוב מכל דבר אחר? או שזה מתקיים רק עבור גברים?״ רסמי, אחיך הבכור, שמר כתמיד על ניטרליות, דבר שהוציא אותך מדעתך. ״רסמי. הו רסמי. היה יכול לאכול אצל אמא שלי חצילים ממולאים, לנקות את הצלחת ואחר כך להגיד: ׳אתם יודעים, אני דווקא לא אוהב חצילים׳״. המוות של אימך נוהל על ידי אנשי דת.
אספתי את המשי המוכתם סימני נעליים והעברתי אותו בעדינות על לחיי. הקירות מפוררים. הסדקים המשתלשלים מהתקרה העמיקו כקמטי זקנה. עץ התאנה השופע – שעמד במשך שנים נטוע בחצר המפרידה בין הבית לביתה של סמיחה, והיה לעץ המחלוקת בין המשפחות – אף הוא נגדע. תמונת הנוף שמשקיפה על הוואדי וממנה ניתן ביום בהיר לראות את הים, מכוסה עתה באבק. בבית הזה הכתה המלחמה על פגעי הזמן. האזעקות לא נשמעות בכפר, אך אפשר לשמוע בברור את הדי נפילות הכטב״מים והפיצוצים, והוויכוחים בין הגברים אם מדובר ביירוט או בנפילה. במטע הזיתים, ילדים משחקים בתופסת מלחמה: ״אני אגיד פצצה ואתם תתחבאו״. בכפר השכן הייתה פגיעה ישירה. בהתחלה היה קשה לדעת אם קול הנפץ הוא זיקוקים של חתונה, ירי של עבריינים או פגיעה של טיל. מדינת היהודים מעולם לא אהדה את סגנון חיינו, הפער היה קיים גם לפני השבעה באוקטובר, אבל הוא התדרדר לתהום ללא תחתית. מעל לשלושים שנה ידענו מאבקים רבים, אבל נאחזנו באפשרי. כעת, אהובי, האדמה נשמטת מתחת לרגלינו. נאסר עלינו להתנגד בקול להרג ולהרעבת אזרחים. אני כאן, בתוך הנורא, אשב ואנסה לפצח את מה שהיה, את מה שיכול היה להיות. את האמונה בנו אשא עמי עד סוף ימיי, גם אם כתובת תשחית את דלת ביתנו: ״כאן גרים ביחד מושעה ומפוטרת, שאשמתם היחידה הייתה שהם זוג מעורב״.
