א.
אדם המצהיר שהוא אתאיסט – וטוען כי מעולם לא חווה בחייו דבר מעבר למה שפגש בעולם המטריאליסטי, זה שתחת עולו של חוק הסיבה-והמסובב, חוק הטורף-והנטרף, החוק הקשה והאלים של הטבע – ועל כן הוא סבור שהמאמין חי באשליה – אדם כזה דומה בעיניי למי שמצהיר: באופן רשמי אני אכן חי בזוגיות עם אשתי תחת אותה קורת-גג ומקיים חיים משותפים, אך למעשה לא נותר דבר משותף בינינו; היא חיה את חייה ואני את חיי, בשני מסלולים נפרדים לגמרי זה מזה.
מי שישמע הצהרה זו יבין: מה שחסר כאן ביניהם (בין אם הם מרוצים מכך או לא) הוא היחס. ולכך אשוב להלן, בהמשך דברי.
ב.
מרטין בובר יאמר שאת אלוהים אי אפשר לעולם למצוא בחיינו כאובייקט. מי שיחפש אותו באופן זה לא ימצאנו לעולם. לא דרך מחשבה הגיונית – למשל בפילוסופיה של הדת, בין אם היא יהודית, נוצרית, או כללית – ומשום כך מסלול זה תמיד יאכזב (לא הכרתי בחיי אדם שהאמין באמת אחרי שכנוע פילוסופי באלוהים חיים, העיון הזה יכול להותיר את המחפש בספק, מבולבל. במקרה הטוב ביותר הוא ישתמש ב"הימור של פסקל", שהוא שיקול מטריאליסטי מובהק, הבודק בחשבון ציני מה משתלם יותר, אך זאת איננה אמונה; לכל היותר זו אמונה ש-, אך לעולם לא אמונה ב-, כלומר בטחון באל והליכה-בדרכיו), לא ברגש ובוודאי שלא דרך החושים.
ג.
ואכן, אלו שמצהירים כי הם נמנים עם ה"מאמינים" בעקבות אילוץ חברתי (נניח, אלו שחונכו להיות "דתיים", כמו רוב-רובם של הדתיים בארץ ובעולם) מחפשים את האלוהות בדרך מוטעית זו – ואפשר לכן לדעתי לקבוע על דרך ההכללה: אלו יישארו לעולם אנשים במשבר דתי, גם אם המשבר מודחק ואיננו-מודע. חלקם לפחות גם יעזו להודות בכך, שאינם יודעים כלל על מה הם מדברים כשהם מבטאים את המילה "אלוהים" בתפילותיהם הקבועות.
ד.
היכן אם כן נעוצה הבעיה? כאמור, הבעיה היא בעצם החיפוש מהסוג הזה. את אלוהים לא נמצא לעולם כשהחיפוש שלנו אחריו דומה לחיפוש של כל דבר אחר—דהיינו של כל אובייקט אחר בעולם. אלוהים כזה איננו בנמצא. זהו אוקסימורון, שאפשר לשלול את קיומו עוד לפני שיוצאים לדרך. תנועה זו מזכירה לי את החיפוש הנואש של צעירים רבים אחרי בן-זוג שיאהב אותם כ"אתה", כשזה נעשה בתוך עולם שבו מה שקיים הוא אך ורק אני אוהב אותך כ"לז". אין פלא אם כן שחיפושים אלו כמעט תמיד מסתיימים באכזבה מרה.
ה.
זהו חיפוש שיסודו בבלבול שקיים אצל כל מי שגדל במערכת החינוך הדתית (כמוני, למשל) בארץ ובעולם, וזהו הבלבול שאוחז במי שמתחיל לחפש את דרכו בעולם הדתי ומנסה לחזור בתשובה. ומדוע? משום שהרבנים המחנכים עצמם מאמינים באל שהוא אובייקט, אלוהים שכלל איננו קיים ובאופן עקרוני גם לא יכול להתקיים.
ו.
עד עתה תיארו דברי מה לא – אך השאלה החשובה באמת היא מה כן. התשובה לכך בעיניי כיום היא חד-משמעית וברורה כשמש, וכדי להסבירה היטב אני שב לסעיף א.
הטעות של האתאיסט היא זאת: האתאיסט המספר לנו על כך שאינו יודע על מה מדובר כאשר מדברים על אלוהים צודק לגמרי: כך הוא המצב בעולמו הפנימי (ובכך אינו שונה מה"דתי" שמדבר אמנם על "אלוהים", אך בתוככי ליבו מסופק מאוד ואולי אף יודע שאין זו בעולמו-שלו אלא מילה ריקה). כפי שכתבתי בסעיף א, אתאיסט זה דומה לאדם האומר שאיננו פוגש באמת את אשתו, אף שהוא חי איתה תחת אותה קורת-גג, ולמרות זאת הוא מגלה שעתה אין לו עוד "שום דבר איתה" – כלומר שום יחס.
ועתה אל הנמשל: אלוהים קיים בעולמו של כל אדם (כמו אותה אישה מול אותו גבר שמצהיר זאת, בוודאי שהיא קיימת) אלא שפוגשים אותו לא בדרך הרגילה (על ידי החושים, כראייה, שמיעה או מישוש, או על ידי הרגשה או מחשבה עליו כאובייקט) אלא רק בדרך היחס. בובר כינת זאת בשם ״זיקה״. ואין מדובר כאן על יחס סתמי (למשל יחס של תלות), אלא רק על ידי התמסרות מלאה ליחס ה"אתה", כלומר יחס שבו אדם פוגש את האחר כסובייקט.
את אלוהים פוגשים רק אלו המסוגלים לחיות חיי דיאלוג, שיחה, הקשבה באוזן כרויה לאחֵר. את אלוהים לא פוגשים אם כן לעולם, בשום דרך שהיא, כאובייקט – אך אם מקשיבים היטב מבעד למסך האגו-המטריאליסטי (שתמיד רוצה משהו, שתמיד עסוק במניפולציה הבאה, ברצון לקבל דבר-מה ממישהו שעבורו הוא הטרף הבא או האובייקט הבא לשימושו) – אזי שומעים אותו (או אותה) וחשים אותו שומע אותנו.
האל מדבר איתנו תמיד מבעד לאירועי העולם שסביבנו, וזאת ללא הפסקה. האל פונה אלינו ללא הרף, דרך שפה מיוחדת מאוד שהוא "ברא", דרך העולם, דרך אירועי היומיום. אבל אנו, מחמת היותנו כה-נרקיסיסטיים, "כבדי-שמיעה" ומסרבים להקשיב.
ז.
במילים פשוטות המובנות לכל אדם: מי שיסיר את מסך האגו שלו יפגוש בו, באלוהים. וזאת, במידה רבה בדומה לאותו אדם שטוען ש"הכל נגמר ביני לבין אשתי": אם הלה יסיר את מסך האגו שלו, זה החוצץ בינו לבינה, הוא ימצא להפתעתו שהוא אוהב אותה מאוד. למעשה, הוא יופתע למצוא את עצמו אוהב עתה כל אדם באשר-הוא וכל יצור שברא האל בעולמו; כל הבריאה משקפת לו עתה את אהבת האחד, אהבת האל, שרגע לפני-כן הוא שלל את קיומו – וראה בו אשליה, אופיום להמונים.
