השמיים כאן בשיקגו נראים לי גבוהים ורחבים במיוחד. אני יודע שזה עלול להישמע משונה, אבל התחושה היא שהמרחק שביני לבין הרקיע גדול כאן בהרבה מזה שבישראל, ושגורד-שחקים תל אביבי, למשל, לא היה מגרד פה את השחקים. איני יודע מדוע אני מרגיש כך; יתכן שזה קשור דווקא לכך שהאדמה כאן רחבה עד אין קץ, ורוחבה משתקף גם ממעל. כך או כך, זה מזכיר לי שבטיולים משפחתיים בחוץ-לארץ אימי היתה מסבירה לי שהנוצרים בונים את כנסיותיהם גבוה-גבוה כדי לגרום למאמין להרגיש קטן-קטן. בתי הכנסת, לעומת זאת, הייתה מדגישה בגאווה, נבנו במטרה לכבד את מידתו של המאמין היהודי. אבל אני אהבתי את הכנסיות, את הילתן הזרה, את הדממה המהדהדת והצלילות המובטחת בהן, אם כי לא לנו. וגם כאן באמריקה קבעו את הרקיע גבוה-גבוה, וגם כאן נדמה שהוא לא נועד לי.
חורף עכשיו. מושלג, וקר. הם כולם מתעטפים בהמון בגדים, וגם אני. וכמובן שזה עוזר. אבל זה גם מקשה עליי מאוד. הרי גם ככה נהיה יותר ויותר קשה לראות אנשים וללכוד מהם משהו ממשי. ברגע שמתבוננים הם כמו נעלמים, נסוגים ומחליקים לתוך עצמם, הקונכיות האלו שנקראות בני-אנוש. וכעת, עם מעיליהם הכבדים והברדסים הפרוותיים העוטפים את ראשיהם, הם כבר לא צריכים לסגת. קונכיות מהלכות, שמנמנות ומסורבלות. אני רואה אותן מדדות מתחת לחלוני, וגם בקושי שומע אותן, כי השלג כידוע מלבין ומחריש הכל. וכך נאטם העולם בפניי, ואיני מצליח ללקט כמעט דבר. במקום זאת, חלוני משיב לי את דמותי, דמות המשקיף-משתקף. ובתוך כך דבר אינו יכול להתגבש, אלא רק להתבקע, להתפורר. לבסוף אני מתנחם בחושבי שאולי מוטב שכך, כי הרי יש האומרים שכתיבה מלכתחילה אינה לוכדת דבר מלבד הלכי-הנפש של הכותב המוטמעים בדרך שבה הוא מנסה ללכוד עולם. אבל אז מגיע יום ראשון, ובחצר מופיעים ילדי השכנים, גם הם ארוזים היטב בבגדים, אבל קצת פחות מהוריהם. פניהם גלויות, וחשוב מכך, הם אינם ממהרים לשום מקום אלא משתהים, משחקים, בונים איש-שלג, ממש כמו בסרטים. ומשום מה אני מחליט שיהיה נכון יותר לכתוב את איש-השלג מאשר אותם ואת מעשיהם. אולי כי הוא יוצא משונה, איש-השלג. הגזר שאמור להיות אפו מט-לנפול, ועיניו – כפתורים כחולים, אם איני טועה – צמודות זו לזו באופן תמוה. ופֶּה בכלל אין לו, אולי נשמט לקרקע, איני מצליח לראות. ידיו אינן עשויות משלג אלא משני ענפים ארוכים, המעניקים לו מראה דחלילי מאיים. צעיף שחור מלופף סביב צווארו שכמעט ואינו קיים, ואולי מפני שהוא כה מהודק לגופו, או משום שצווארו דקיק כל-כך, נוצר הרושם שהצעיף הוא זה שמצר וכמעט מעלים אותו, כמו חבל-תלייה. התחושה הכללית היא שמשהו לא בסדר איתו, שהוא סובל, וזה עוד לפני שפגעי החיים – קור, רוח, שלג, גשם – יותירו בו את חותמם. ואכן, כשבוע לאחר מכן הוא כבר לא איש אלא סתם גוש-שלג-קרח, אך הרושם שעשה עליי ליווה אותי ימים ארוכים.
**
ויש גם רגעי חדווה. הבוקר, למשל, אני מחליק בין רחובותיהם במין קלילות השייכת לזה שאינו מכאן. באזניי מתנגן שיר קצת עצוב, באנגלית, אבל תוכנו לא נוגע בי. רק המלודיה יוצרת אווירה שמאפשרת לי לשוטט במנותק מן הקרקע, לרחף. אני פונה ימינה, בוחר בצד השמשי של הרחוב, ובשכונה שורר שקט של שעת בוקר מאוחרת, בוקר שהתרוקן מכל הממהרים למקום עבודתם, ומקבל כעת את פני דוחפי-עגלות-התינוק, מוציאי-הכלבים, ואנשי הג'וגינג, כמובן. והם לא רואים אותי. זאת אומרת הם כן, הם גם יזוזו הצידה כדי לא להתנגש בי, אבל אני בלתי-נראה. כי נראות ואי-נראות אינן רק תכונות של דברים, כך הבנתי הבוקר, אלא גם אופני היות בעולם. ועם האוזניות ומשקפי השמש, ועם הזקן השחור שלי, ועם מצב הרוח הזה, אי אפשר לראות אותי. ואם כך, אם הבוקר אני בלתי-נראה, אני מתפתה לביים את הסובבים אותי. התינוק לא אמור לצווח כעת, והג'וגיסט לא היה אמור לעצור כדי לענות לטלפון הטורדני שבכיסו. זה הרי לא מתאים לשעת הבוקר הצלולה, וגם לא למוזיקה שבאזניי. לפעמים אף נדמה שחלקם מתקוממים נגדי בכוונה, משום שאני צורם למבטם, לא מתאים לנוף של עירם. אבל זה לא מעניין אותי כי אני, כאמור, בלתי-נראה. די אם אחליף שיר והעיר שוב תיכנע למבטי.
**
בקיץ חם פה, מאוד. חבר מציע לי לטייל עימו על גדות האגם, וכמנהג המקומיים הוא מביא שישיית בירות, ואני מצידי מביא ג'וינט מגולגל. אז אנחנו שותים ומעשנים, ואז הוא שואל אותי איך אומרים אגם בעברית, כי הוא עושה זאת לפעמים, שואל אותי על העברית, ואני כבר בא לענות 'אגם' אבל אני עוצר את עצמי, כי לפתע זה לא נשמע לי מדויק לתאר את גוף המים העצום שמולנו (הוא גדול לפחות פי שניים משטח ישראל, כך אמרו לי פעם). באותו הרגע נדמה לי שהמילה 'אגם' דורשת שנהיה מסוגלים לראות בעינינו את הגדה שממול, שנהיה מסוגלים לתחם, כמוה, עם שתי ההברות הסגורות שלה שנחתמות במם הסופית המציירת לנו את צורתה. לא, זה לא נראה כמו אגם, אלא הרבה יותר כמו ים פתוח שבמרחביו לא רואים דבר מלבד כחול המים והשתקפות השמיים. ואז אני נזכר בימה, מילה עברית משונה, יפה, ונראה לי שאין הולם ממנה, עם הפתיחות הבלתי נגמרת הזו שבסופה, י-מה. ואני אומר בקול רם, ימה, וגם הוא חוזר אחריי, yamma, כמה וכמה פעמים, ואנחנו מתחילים לצחקק, זה נשמע לנו מוזר, כמו כישוף או לחש קדום שכזה, ימה, ימה, ואני מתחיל להאמין בכוחו המאגי, כי החזרה עליו כמו מגלה לי סוד שהמים וההשתקפויות היפות מסתירות, שהאגם הוא בעצם בור עצום, מכתש ענק שפעור לו ממש כאן מתחת לפני העיר הגדולה הזו, שהיא זעירה ביחס לעומק הבור, ויכולה לקרוס לתוכו מבלי למלאו, ויום אחד ודאי תעשה זאת. יכול להיות שחברי נרדם, הוא שרוע על הקרקע ואיני מצליח לראות אם עיניו עצומות, משום שעדשות משקפי השמש שלו משקפות גם הן רצועות שמיים, ואינן מגלות לי דבר. ואני ממשיך לצפות במים ובהדרגתיות אני שוכח את סודן. חם לי וראשי כבד ואני בוחר להתרענן באגם. בזכות מימיו הקרים אני כבר מאושש, עירני, אבל למרות זאת אני בוחר שלא לפקוח את עיניי בזמן שאני צולל במימיו.
בנקודות ושעות מסוימות גם העיר משתקפת באגם. ועל גבי זגוגית המים היא נראית יפה, העיר, בעוד שבמבט ישיר היא ושלל מגדליה – "המשוננים האלה הנוגסים בתכלת", "השפיצים האלה בגרפים"[i] – כעורים ומסנוורים. ואני חושב על סיפורו של נרקיס, ואיך שהשתקפותו היפה במים הובילה בסופו של דבר למותו. נראה לי שעם העיר פני הדברים הם הפוכים, והיא עומדת על תלה אך ורק בזכות התיווך – זיכוך למעשה – של האגם. כי מים, כידוע, מעגלים ומרככים הכל, גם שפיצים משוננים הנוגסים בתכלת. האם לא היו קורסים ונעלמים כל הבניינים המפלצתיים אילו היו רואים את עצמם כהווייתם? הרי גם מרוב כיעור אפשר למות, לא רק מיופי.
**
האוטובוסים נוסעים כאן אך ורק בקווים ישרים. והם גם נקראים על שם, כלומר על מספר, הרחוב שעליו הם נוסעים. קו חמישים למשל נוסע על רחוב חמישים, מיילים רבים, וקו שמונה לאורך כל השדרה השמינית. זו שיטה פשוטה ונוחה להבנה, על אחת כמה וכמה לזרים כמוני. ובכל זאת לוקח לי זמן להתרגל אליה. כלומר, כבר למדתי אותה על בוריה, אבל אני – גופי – עדיין מצפה לעיקולים ופיתולים, לפניות. אני נזכר בספר שניתן לי פעם, כשעוד חייתי בארצנו בין הרחובות והאנשים המפותלים ביותר, אשר נקרא "נפתולי בבל"[ii]. לא הבנתי ממנו כמעט דבר, אבל הספר הותיר בי רושם, אולי משום שהתקשיתי להבין את השם המופיע על כריכתו. מהם ה"נפתולים של בבל"? ובאופן משונה, כמו שקורה לעיתים קרובות עם חידות לא פתורות, דווקא עכשיו – בזמן ובמקום אחר – אני מדמה להבינו, ביני לעצמי. נפתולי-נפש הם, אני אומר לעצמי, של כל אלו אשר הופצו ובוללו ולפתע מצאו עצמם תחת לשון זרה[1].
פעם אחת, כשנפשי התפתלה במיוחד, החלטתי להמשיך עם האוטובוס עד לנקודת הסיום, עד סוף הרחוב הנמתח בין עשרות שכונות ופרוורים. הרי בשלב כלשהו הוא יהיה חייב לפנות, חשבתי בגאווה כאילו פיצחתי עוד חידה. ואכן, לאחר שעתיים של נסיעה ישרה, עצר הנהג והודיע שזוהי תחנתנו האחרונה, ועל כולם לרדת. נותרתי רק אני, ולכן אזרתי אומץ וניגשתי אליו ושאלתי לאן האוטובוס ממשיך מכאן, אחרי התחנה האחרונה. תחילה הוא לא הבין, אך הסברתי שוב. לבסוף ענה שלאחר הפסקה קלה הוא מסתובב ושב על עקבותיו, על אותו הקו, וחוזר חלילה, וכך עד סוף המשמרת. ניסיתי להסתיר את התרגשותי וביקשתי להישאר עימו ולשוב חזרה על אותו הקו, עד לתחנה שבקרבת דירתי. הוא סירב, הסביר שאם ברצוני לשוב עליי לרדת ולחצות את הרחוב, כי שילמתי רק על כיוון אחד. ניסיתי להתווכח, אבל הוא איבד סבלנות וגירש אותי החוצה.
**
אני בביקור קצר בארץ, ולצערי אני שוב מגלה שיש אנשים שבחברתם איני יודע איך להיות. פשוט לא יודע. ואלה לא סתם אנשים. דווקא עם סתם אנשים קל לי יותר. עם נהג מונית, עם אחות בקופת חולים, עם מלצר בבית קפה –עם (או אולי יותר נכון לצד) כל אלה, קל לי להיות. אבל עם חלק מקרוביי – אני לא יודע, לא יכול. ואיך זה, אני שואל – את עצמי אני שואל כי אותם איני יודע איך לשאול – איך זה שדווקא איתם איני יודע. אולי זו בעיית זיכרון. כי הרי פעם ודאי ידעתי, לא? עובדה שהייתי, עם. ועכשיו איני יודע, אני בלי, ורחוק. והם אולי חושבים שאני "בלי" כי אני רחוק, אבל אני יודע שאני רחוק כי אני "בלי", כי איני יודע איך להיות עם. כי שכחתי, שכחתי איך להיות. והדבר הקשה בשכחה, מעבר לעצם השכחה, הוא שהיא שקופה. אף אחד לא רואה אותה, והרי גם אתה בעצמך לא באמת יודע, כלומר מרגיש בה, אתה יכול רק להסיק, כי פעם, כי פעם ודאי היה משהו. אז הם לא יודעים ששכחתי, שאיני יודע, ומשום שאיני יודע, אני גם לא יכול לומר להם ששכחתי, שכך הסקתי. ועכשיו אני כבר לא בטוח מה קדם למה – אי-היכולת לספר את השכחה, או השכחה עצמה. כי אם הייתי יודע לספר, כבר לא היה מה לספר. ואולי זו טיבה של שכחה, שהיא מבטלת שאלות של לפני ואחרי, מקריסה אותן לתוך הבור שהיא, השכחה.
[1] אני בודק ומגלה שבמקור (צרפתית), הספר נקרא "Des Tours de Babels". משמעות הכותרת הינה "המגדלים של בבל", אך היא גם נשמעת כמו "הנפתולים" או "המעקפים" (détours) של בבל. המתרגמת, מיכל בן-נפתלי, בחרה לתרגם את המשמעות הנרמזת מן הכותרת, ולא את זו המילולית.
[i] מאיר אריאל, חית הברזל.
[ii] ז'אק דרידה, נפתולי בבל, תרגמה מיכל בן-נפתלי, הוצאת רסלינג, ת"א, 2002.
