בפעם הראשונה שנפגשנו סיפרת לי שעצים יודעים לדבר מהשורשים, שהם מזהירים אחד את השני ממזיקים ומחלות בשפה שמתקיימת מתחת לקרקע ואין בה קול או תנועה. סיפרת לי עליהם בקולך השימושי, זה שאין בו שירה. סיפרת עובדה על העולם ולא היה בה תענוג אסתטי או סוד. באותו הלילה לא הלכנו לישון, ראינו את הזריחה מהמזח שליד המגדלור של תל אביב.
יש לנו בית ואתה מקפיד להשקות בו את העציצים, אתה תולה מסמרים שיוכלו לטפס עליהם. אחד מהצמחים שלך שלח זרועות למסגרת הציור שהבאתי מההורים שלי, והוא נוגע בקצותיו בתקרה המתפוררת. קנינו ארון, שטיח, מקרר, מנורת לילה קטנה וכחולה שלא מפריעה לך לישון כשאני קם וקורא עד שאני נרגע. את המזרון הנחנו על הרצפה, כי אהבת להניח את היד על הקרקע הקרה. אנחנו מנקים את הבית כשהוא צובר אבק, אתה זורק מהמקרר את העגבניות והמלפפונים שעלה בהם עובש.
"אירופה" הייתה המילה האחרונה, הקונקרטית, שאמרת לי בטלפון לפני שטסת. אמרנו גם להתראות, איחלתי לך שהטיסה תעבור מהר ושהעבודה תיגמר ותחזור. שום דבר שיש לו מימד, אירופה הייתה השריד האחרון. לא רצית לטוס, אבל הקול השימושי שלך פקד עליך לעשות את מה שצריך. אירופה הייתה הנקודה האחרונה על פני העולם שזכרתי את שמה.
אחר כך הייתי באף מקום, הלכתי ברחובות ולא הצלחתי להירדם. החדרים היו חשוכים וסירבתי להדליק את האור. לא רציתי להדאיג אותך, אז לא סיפרתי. פחדתי מהמוות, מרוב שפחדתי ממנו הרגשתי שכבר קרה. לא היה לי רגע אחד של הווה, התרחקתי ממנו כל כך שכבר מתי ובתוך מותי נאבקתי לפקוח עיניים. ציר ההיסטוריה הילך עלי אימים, הרגשתי שאין דבר אחד נוסף לגלות עוד, שהטעם תם. הסוף היה בכל מה שראיתי, הוא היה הדבר היחיד שראיתי.
האמנתי שאני חכם מספיק בשביל למצוא תשובה נכונה, יפה, מהודקת, למוות. חשבתי שאם אחתור בתוך החשכה יעלה ממנה אור לבן בוהק והוא ישיב אותי לחיי. הייתי ילד מפונק וגדלתי להיות מבוגר מפונק, סירבתי לקבל ׳לא׳ גם מהחיים עצמם. חיפשתי ניצוצות מהעבר האחר, קראתי על גלגולי נשמות ואלים, על התנמנמות הנפש לצד השכינה לאחר המוות, אושר שלא מצאתי בו דבר. העולם נהפך הכנה לרגע האמת האחד, שהוא למות. שקעתי בתוך החשכה עד שלא היה לי גוף, פעמתי רק בחום והחושך שמתחת לשמיכה.
כשחזרת מהטיסה לא ידעתי באיזה יום אני נמצא, האור מהמסדרון של הבניין האיר אל תוך הבית ואל החדר שאת הדלת שלו השארתי פתוחה. גררת מזוודה בשקט כי פחדת להעיר אותי. שכבתי במיטה בעיניים פקוחות, היד שמוטה אל הרצפה הקרה, ריבוע האור היה כמו דלת נוספת, מצוירת על הרצפה. נכנסת אל החדר והחזקת לי את היד, שאלת אם אני ער, הנהנתי. שילבת את האצבעות שלי בשלך.
אולי כי לא הייתי אדם עוד, לא הצלחתי לדבר. סיפרתי לך על הזמן הזה בשפת השורשים. הדברים נעו מהאצבעות שלי אל שלך, מתחת לחושך. אמרתי לך שאין דבר אחד שראוי להסתכל עליו, שהסוף בכל, שהחיים נגמרו כבר ואין להם ערך שניתן להתנחם בו. סיפרתי על הפחד מהחיים שכבר היו לי, על הזמן שחולף, על איך איבדתי את ההבטחה לאינסוף. סיפרתי בלי תנועה, סיפרתי כמו שמערה מספרת על האנשים שחיו בה טרם המילים.
משכת אותי בידיך, הדלקת את האור. לקחת אותי אל המטבח. סיפרת לי על מים זורמים מהברז, על קומקום שאינסוף בועות נוצרות בו. סיפרת על צמח שהרגתי, ומתחתיו התחיל לעלות צמח חדש. אתה חושב שאתה יודע משהו על המוות? תראה כמה רהיטים יש בבית, צריך חיים שלמים כדי לספר על אחד מהם, ואנחנו סידרנו אותם אחד ליד השני בידינו. אתה רוצה לדעת על אינסוף? תנסה לספור את האבק שהצטבר על הספרים והארונות, אינסוף שננקה בשעתיים מחר בבוקר. יש זמן, עכשיו, שבו החלב עוד בתוקף, אתה מרגיש את הטעם של הקפה על השפתיים? אתה יודע להגיד משהו על הנצח כשאתה טועם אותו? סיפרת לי שהפקעות במרפסת הצמיחו נרקיס לבן, גם הוא פעם בחשכה ולא ידע שאי פעם יהיה. מהשורשים סיפרת על עולם אחד, קרוב מאוד, שהוא הבית שלנו, שאנחנו נמצאים בו.
בקול האדם אמרת: "אתה רוצה שנראה טלויזיה? ראיתי שקים אור אזולאי נפלה על הראש ב׳רוקדים עם כוכבים׳ וישר הפסקתי את הסרטון. רציתי שנראה את זה ביחד." הפעלנו את הטלויזיה וראינו אותה נופלת, הרצנו אחורה וראינו שוב, אחר כך עוד פעם, אחר כך פעם נוספת. האור ריצד לנו על הפנים בסגול, ורוד ולבן.
