א. עמנואל לוינס טוען שכל מושג הקדושה היהודי נמצא בתוך תנועת היד של האיש הרואה את עֵינֵי האדם הניצב לידו במרוצת החיים. בעמדו בתור בבנק לפניו, הוא נושא את ידו אל האחֵר הממהר שמאחוריו באדיבות מתחשבת, ואומר: "אחריך!".
ב. הבעיה עם האמירה הַנִּלְבֶּבֶת הזאת של לוינס כאן היא התחמקותו מעמידה על ההבדלים הקיימים בעמדה הפנימית (State of Mind) של מי שנושא את ידו במחווה זו של "אחריך" כלפי הָאַחֵר.
התנאי החשוב במיוחד, שלוינס אינו מזכיר, הוא שהנוקט במחווה זו כלפי רעהו לא יעשה זאת כמי שכפאו שֵד – הואיל, ונניח, כך כתוב ב"שולחן ערוך" – משום שהוא חושש מהעונש האלוהי בעולם הבא. אלא, הוא משתדל לחוש באמת את האחר ביחס של "אתה" ומפנה מקום בליבו לָאַחֵר במצוקתו מתוך אמפתיה אמיתית.
במילים אחרות: יש הבדל עמוק בין עשייה הנובעת מעמדה נפשית של בִּיאִינְג (Being), שמתוכה האדם יכול לפעול ממקום פנימי שָׁקֵט, שהתפנה לָאַחֵר, לבין עשייה הנובעת מתוך דּוּאִינְג (Doing) סוער של המיינד – שאיננו מפנה כלל מקום לָאַחֵר – אף שלכאורה גם במקרה השני ״המעשה הטוב" נעשה.
לוינס אמנם מנסה להפוך את התיאולוגיה של בובר של "אני-אתה" לפילוסופיה – לפנומנולוגיה הנקשרת לשרשרת הדעת של הפילוסופיה המערבית – אך האמת היא שבלי בובר-הניצב-מאחורי-לוינס, גם לוינס לא באמת קיים ובעל-ערך (כפי שהרבה מהפילוסופיה של היידגר לא תהיה מובנת מבלעדי הרקע התיאולוגי שלו). לא פלא, שבצניעותו הרבה, העיר פעם לוינס, כי כל משנתו איננה אלא הערה ארוכה אחת למשנת בובר.
אם בדור הראשון של אותה קבוצה שתחייב את הנוער במצוות הנביא לבצע בנימוס מאולץ את תנועת "אחריך" – בתור המשתרך בבנק, בסופרמרקט, בבתי-החולים וכיוצא בזה, כפקודת האֵל משמיים – אולי הכול ייראה עדיין טוב ויפה, אולם עדיין עולה השאלה מה יקרה בדור השני, השלישי והלאה מכך?
ג. ואולם, מוכרחים להודות שיש גם ערך לחינוך הרובוטי-האוטומטי לנימוס מעין זה, ולכך כנראה מתכוון לוינס (שלא כמו בובר ה"אנרכיסט", לוינס חשב, וביתר שאת אחרי זוועות המלחמה, שלמנהיגים יש חובה לחנך את ההמון לאורם של כללים נוקשים כמו אלו של ההלכה, ובכך הוא נסמך על אילנות גדולים במסורת היהודית כמו הרמב"ם בזמנו); ועדיפה כנראה חברה של אנשים מצייתים – שמרימים את היד בתנועת "אחריך" כחובה קרה ומנומסת – על פני חברה בה איש אינו חש כל חובה לנהוג כך.
ד. ואולם – אז עולה שאלה חינוכית – שלוינס כנראה כלל איננו מודע לה:
אם בדור הראשון של אותה קבוצה שתחייב את הנוער במצוות הנביא לבצע בנימוס מאולץ את תנועת "אחריך" – בתור המשתרך בבנק, בסופרמרקט, בבתי-החולים וכיוצא בזה, כפקודת האֵל משמיים – אולי הכול ייראה עדיין טוב ויפה, אולם עדיין עולה השאלה מה יקרה בדור השני, השלישי והלאה מכך, כאשר יתחילו להישאל לפתע לשאול שאלות "הלכתיות" על הצו האלוהי הזה?
כך לדוגמא, מאמינים תמימים יפנו אל הרבנים בשאלות כגון: האם גם כלפי גוי יש לבצע את מצוות "אחריך"? ומה אם הגוי הוא פלסטיני? האם יש חובה לקיים את המצוות "אחריך" גם בחו"ל? ומה דין אישה, או הומוסקסואל? האם המצווה היא מדאורייתא או מדרבנן? האם יש לבצע מחווה זו גם כשיש לי סיבה משלי למהר? האם כיבוד אב ואם קודם למצוות "אחריך", והאם יש להפריד לעניין זה בין כיבוד האב לכיבוד האם?
ה. וכך אפשר להמשיך ללא סוף ואולי אף לחזות בדמיוננו כיצד בבני ברק יתבצעו בדורות הבאים בפומבי, בחוצות העיר, טקסים מיוחדים של "אחריך" שבהם יתאספו אנשים במעין תור מאולתר, בו יבצעו רבים אחד כלפי השני את מחוות "אחריך" כדי לזכות בשכר המצווה הכרוך בתנועה זאת.
