"אני מאמין" בלשון יחיד, או "אנחנו מאמינים" בלשון רבים? אף שהרמב"ם ניסח את העיקרים שלו בלשון יחיד, "אני מאמין" (כמו בתפילת הקרֶדו הנוצרית), הרי שבשפת יומיום נוהגים האנשים הדתיים בדרך כלל לומר "אנחנו, כיהודים, מאמינים ש…", בלשון רבים, ולכך יש משמעות רבה (ולמען האמת גם כשרבים מהם נוקטים לשון יחיד כוונתם היא על פי רוב ללשון רבים). המפתיע הוא שלא ברור אם הרמב"ם, שניסח זאת בלשון יחיד, האמין בכל העיקרים שניסח שם עבור האחרים; וכנראה שחשב, בתפיסתו האזוטרית, על משהו כמו "אמונה סוציולוגית" – כלומר על "אנחנו מאמינים" ולא על "אני מאמין" בלשון יחיד.
נשים לב להבדל: לעומת מה שמציגים הרבים באמצעות ההצהרות של "אנחנו מאמינים" בחלון הראווה (כלומר: ב"חזית" הציבורית שעליה מדבר אירוינג גופמן; בניגוד ל"עורף" – שם מוחבאת האמת שאיננו רוצים להתעמת איתה), הרי ש"אני מאמין" בלשון יחיד משמעו הבהרה אותנטית-קיומית שקטה הנובעת-מתוכי, שאין כל צורך להצהיר עליה בפני אחרים.
לאור זאת אוכל לומר, עם בקשת המחילה מאלו שאולי יראו זאת כעזות-מצח: בי אישית מקנן חשד, שרוב רובם של הכלולים בציבור הדתי מאמינים בעיקרים הללו רק כ"אמונה סוציולוגית", בלשון רבים בלבד.
אזכיר כאן שני הוגים ששמו לב לפער הזה (לאו דווקא ביהדות, אלא בכל קבוצה שנושאת איזושהי אידאולוגיה או עקרונות-אמונה) בין "אני מאמין" בלשון יחיד (ועל-כן אני נאבק על כך באופן אישי-אותנטי, כמו שקירקגור היה מסוגל לומר) לבין האמונה הסוציולוגית של הקבוצה, המנוסחת בסגנון "אנחנו מאמינים ש-":
א. סלבוי ז'יז'ק טוען שאצל אנשים כאלה – מההמון המצהיר על עיקרי אמונה – האמונה היא משהו שקיים תמיד איפשהו אצל אחרים, מדומיינים או קיימים. האחרים הללו הם אלו שמאמינים-באמת-בשבילנו. אנו שייכים לציבור הזה שבו קיימים מאמיני-אמת-בלהט-בכך, אבל לצערנו "אנחנו לא זכינו לכך". עם זאת, נוכל להצהיר ש"אנחנו מאמינים", ומדוע? כי הם מאמינים (בשבילנו!).
משום כך, ובעקבות הבחנה נכונה זו, אני טוען שהציבור הדתי הפושר זקוק לחרדי הקיצוני כמי שיאמין-בשבילו (ועל כן רוב-רובם ידחו על הסף את הרבנים הקונסרבטיבים כדגם חינוכי, אף שבאופן פרקטי אורח חייהם קרוב הרבה יותר לקונסרבטיבים מאשר לאלו החרדים). האירוניה המרה היא שגם החרדי הממוצע, זה שמצהיר בלשון רבים "אנחנו מאמינים" – גם הוא מדמיין מישהו שמאמין-בשבילו, למשל האדמו"ר החסידי שלו או גדול-התורה המקובל בקבוצה שלו.
ב. מזווית אחרת, טוען ד"ר אלון חסיד, שהדתיים בארץ לא באמת מאמינים בי"ג העיקרים הללו ובתורה משמיים בכלל. חסיד רואה את הצהרות האמונה בחברה הדתית כמשחק דמיוני של "כאילו" – "כאילו-אנחנו-מאמינים-בכך". כך בלבד, טוען חסיד, אפשר להבין את הצהרות האמונה של ישעיהו ליבוביץ, שאמונתו לדעת חסיד לא הייתה אלא משחק ריק ב"כאילו-אמונה".
האמונה היא משהו שקיים תמיד איפשהו אצל אחרים, מדומיינים או קיימים. האחרים הללו הם אלו שמאמינים-באמת-בשבילנו.
לאור הערות אלו אפשר להבין גם את ההרחקה בבוז של תביעת בובר מהציבור הישראלי בשעתו (נחשוב לרגע רק על הכינוי שהדביק ליבוביץ לבובר, והפך לאהוב כל כך על דתיים רבים בארץ: "פילוסוף של דודות זקנות"). בובר תבע יותר מדי: הוא תבע אמונה ב- ולא אמונה ש-.
אמונה ב- משמעה: בטחון באל והתמסרות לאל, ללא רשתות תמיכה מתווכות כמו האמונה בישו או מערכת ההלכה הרבנית; אמונה שאיננה משחקת ב"כאילו" ואיננה הצהרה חברתית הקשורה לזהות הקבוצה ומונחת כשלט-ראווה בחזית.
לפי בובר, איש-איש בדרכו שלו ובעמידתו לפני אלוהיו נתבע לשמוע את מה שנאמר לו באמצעות החיים-בתוך-העולם, על ידי מה שאין לו דמות ואין לו שֵם ואין לו כל צבע וזהות חברתית.
זה העיקר: האדם יכול לפנות אל האֵל ויכול לקבל ממנו אותות מנחים בחייו אם האדם מתמסר לכך בכל נפשו ובכל מאודו. מבחינת בובר איש איננו יכול להתחמק מתביעה זו בהצהרות על איזו "אמונה סוציולוגית" מהסוג של "אנחנו מאמינים ש-".
מנקודת המבט של בובר, י"ג העיקרים עצמם הם טעות מעיקרא, טעות שיסודה בהימלטות אל האמונה הבלתי-מחייבת, העשויה הצהרות ריקות בריש גלי נוסח "אני מאמין ש-". בסופו של דבר אין מנוס מכך: על האדם הדורש-אמת מוטלת המשימה הקשה-מנשוא כאינדיבידואל לעמוד בפני אלוהיו אך ורק בַּשקט הלא-מדובר, שאינו ניכר לאחרים כלפי חוץ: ההתמסרות ל"אמונה ב-".
