בעקבות ההבחנה היפה של בובר בין אמונה ב– [=נתינת אמון והליכה בדרך ה"שמיעה" לאל] לאמונה ש– [אמונה ש- היא נניח, אמונה נוצרית שישוע הוא בנו של האל, או אמונה יהודית שההלכה כפי שהיא נלמדת היום מפי הרבנים ניתנה מהאל] אציע כאן הבחנה נוספת הקשורה לכניעה או להתמסרות [Surrender]: הבחנה בין כניעה לכניעה ל-.
אתחיל מההסבר של הצלע השנייה, הקלה יותר להבנה, כניעה ל-:
נעלה בדמיוננו לרגע תמונה של האפיפיור מנשק רגלי אנשים פשוטים (כפי שהוא נוהג לעיתים). אנו מזהים כאן מחווה של ענווה, אך איננו יודעים אם ליבו של האפיפיור העושה זאת אכן מכוון לכך. עתה נשאל: האם הוא באמת מנסה באמצעות מעשה-מצווה זה לתקן את יהירותו ולהנמיך בכך את רמת הריכוז שלו בעצמו כדי לחוש את הזולת, או שמא הוא עושה זאת כמעשה חיצוני, אך ורק משום שזהו מנהג האפיפיורים מדורי-דורות, וליבו לא מלאו לסרב להמשיך מסורת ארוכת-שנים זו?
נרשה לעצמנו עתה להתעלם משיקול ראשוני זה, ונניח לרגע שאכן האפיפיור שלפנינו מבצע זאת כפעולה המכוונת להכפפת האגו שלו לפני אלו שנתפסים בחברה בדרך כלל כנחותים ממנו. אם כך נשאל עתה: לפני מי כופף האפיפיור את עצמו במחווה זו, המכוונת להנמיך את עצמו בפני מי שרם ממנו?
כאן קיימות שתי אפשרויות: האפשרות האחת היא שהאפיפיור בעשותו זאת כופף את עצמו בפני הכנסייה – הנתפסת אצלו באופן אבסטרקטי כמוסד המייצג משהו גדול ממנו, מוסד רב-עוצמה, עתיק ומכובד, שעל האדם לכפוף את עצמו בפני הוראותיו (הכתובות והבלתי-כתובות). אפשר גם להוסיף בקרירות ביקורתית, שהוא פשוט חושש מהביקורת שתוטח בו אם יסרב לעשות זאת, אך לכך לא רציתי להגיע בשלב זה. די לי כרגע בהנחה שהוא כופף את עצמו בפני הכנסייה שהוא מכבדה וחש כלפיה יראת כבוד אמיתית. במקרה שכזה הוא אפילו יכול לחשוב בליבו שהנשיקה של רגלי האנשים הזרים – הנתפסת בדרך כלל כהשפלה – היא בעצם כבוד גדול המונחל לו, שכן בכך הוא עוקב למעשי שרשרת ארוכה של אפיפיורים נערצים, שכולם עשו זאת לפניו, ובעצם הליכתו בדרכי קודמיו הוא משייך את עצמו לפמליה מכובדת מאוד.
כניעה ל- היא אם כן כניעה לאובייקט מסוים, מוחשי או מופשט, שהאדם חש יראת כבוד גדולה כלפיו, ועל כן הוא משפיל את עצמו בפניו, שכן הוא נתפס בתודעתו כגדול ממנו לאין שיעור.
כך או כך, לפנינו דוגמא פשוטה לכניעה ל-.
כניעה ל- היא אם כן כניעה לאובייקט מסוים, מוחשי או מופשט, שהאדם חש יראת כבוד גדולה כלפיו, ועל כן הוא משפיל את עצמו בפניו, שכן הוא נתפס בתודעתו כגדול ממנו לאין שיעור. מבחינה זאת, רוב רובן של פעילויות הרבנים עם הציבור אותו הם מנהיגים אינן שונות ממחווה זו של האפיפיור, ואפשר לדון בהן ובכניעה או בהתמסרות המניעה אותן בדיוק באותה מידה.
עתה אסביר מהי כניעה שאיננה כניעה ל-.
כניעה כפעולה של התמסרות לאלוהים איננה כניעה ל-, אלא היא כניעה (נקודה!). משום שאלוהים איננו אובייקט – הוא "האתה הנצחי" – אי אפשר להיכנע באמת לאלוהים. כניעה כזאת איננה קיימת למעשה. היא סוג של אוקסימורון. אלוהים איננו אובייקט ואיננו דבר-מה כלשהו שמאפשר לנו לכפוף את עצמנו תחת ההיררכיה והסמכות שלו. אלוהים הוא מילה בשפה שֶׁמְּנַסָּה לתת שֵם למה ש"איננו קיים" (במובן שבו אנו תופסים תמיד מה שקיים מחוץ-לנו כאובייקט), משהו שהוא בגדר שלילה-בלבד עבורנו, אנו החיים בתוך המרכז האגוצנטרי (גם במונחים מסורתיים נוכל בעצם לנסח מה שנאמר כאן—עלינו רק להיזכר בתיאולוגיה השלילית של הרמב"ם).
אם כן, מהי הכניעה לאל באמת? זאת כניעה שאין לה מושא. אין היא באמת אלא כניעה ותו לא. היא לעולם איננה כניעה למשהו בשום דרך שהיא. ביטול האני שעליו מדברת החסידות איננו ביטול האגו לאלוהים. זהו ביטול האגו שתוצאתו היא ההיחשפות לדבקות-באל ולהליכה בדרכיו. אבל אז – יש לשים לב – אנחנו כבר לא קיימים (במובן שבו חיינו את חיינו לפני כן)! מסיבה זו בדיוק בחר המזרח בדרך אחרת כדי לבטא את אותו הרעיון: בודהה סירב לדבר על המושא, על האובייקט, ומחק אותו מהשפה (מה שהובן בטעות אחר כך על ידי כמה פרופסורים בורים במערב כאתאיזם, שעה שמדובר כאן בדת במובן הנעלה ביותר שלה! אלא שאלוהים של המערב מתגלה לבודהה רק בשתיקה עליו). בזן-בודהיזם אף מודגשת מגמה זו ביתר שאת, כאשר בודהה עצמו נמחק מהשפה. ביטול האגו הוא ההתמסרות המוחלטת לכל מה שמגיע אלינו מהעולם. ההתמסרות לכל מה שמגיע אלינו מהעולם (=החיים בהווה נוכח, החיים ברגע הזה, במונחי אקהרט טולה) היא-היא ביטול האגו. מה שיקרה לאדם שנמצא במצב-נפש (State of Mind) שכזה לא ניתן לתיאור בשפה, בדיוק כמו שהדיבור על האֵל הוא חסר שחר.
בנקודה זו של הדיון נוכל לשאת את העיניים למצב הדתות האומלל הנובע מאי-הבנה טראגית זו, ולנוכח זאת אעז להציע כאן וריאציה בובריאנית מעודכנת משלי לוויכוחי הדתות של ריה"ל ב"כוזרי": למעשה, אטען, אפשר לראות את ויכוחי ההבל של הדתות השונות ומלחמות הדמים שלהן כנובעות אך ורק מהניסיון הנואש לשלוט ב"מגרש" הזה שהוא מחוץ לשפה.
האחד יטען שהוא יודע בדיוק מה מתרחש ב"מגרש" הזה כי הוא קיבל זאת מישוע או פאולוס (ולכן הוא נכנע למסורת הנוצרית, כניעה – שהיא, כאמור, כניעה ל-). השני יטען שמה שקורה שם, ב"מגרש הזה" ידוע לו, כי הוא קיבל על כך מסורת נאמנה מספרי המקרא ומכתבי הקודש של התורה שבעל פה (ולכן הוא נכנע למסורת היהודית, כניעה – שהיא, כאמור, כניעה ל-). השלישי יטען שברור לו לגמרי שקודמיו טועים, כי מה שקורה ב"מגרש" נמסר רק לו באופן מדויק ובערבית צחה מפי מוחמד (ולכן הוא נכנע למסורת המוסלמית, כניעה – שהיא, כאמור, כניעה ל-).
כל אלו – עלי להיות לצערי בוטה כדי שלא לטשטש את הנאמר – הבלים גמורים שמקורם בעובדה שקהלים אלו כלל אינם מבינים מהו ההבדל העמוק שבין כניעה באמת למה שאין לו שֵם ולא ניתן לדבר עליו – לכניעה ל-, זו שהיא כניעה לאובייקט. קרי, כניעה לסמכות הממסדית של כתבי הקודש השונים ולמורי הדת השונים, שמערבבים באופן קבוע בין מה שבובר כינה "עובדת האדם" (האגו האנושי) עם היסוד האלוהי הטהור, שאיננו יכול מעצם טבעו לעולם להימהל בשום דרך שהיא בקודמו, על אף הניסיון העיקש והאומלל של הדתות לעשות זאת לאורך כל ההיסטוריה.
