סיפור בראשית הוא הסיפור המכונן של התרבות המערבית, התחלת כל ההתחלות. כולם קראו בו ופירשו אותו, כלום יש מה להוסיף? הפוך בה והפוך בה דכולא בה. כל אדם וכל תקופה יקראו את סיפור הבריאה בצורה אחרת, ולא ננעלו שערי פרשנות. ענייני הוא ביחסי הגוף והנפש של אדם וחווה בגן עדן, ואנסה להצביע על רמזים ומדרשים שעשויים להציע התבוננות שונה בכינון הגוף של אדם וחווה בגן עדן.
הקריאה המוצעת מקבלת את השראתה מהפילוסופיה של סטנלי קאוול (פילוסוף פורה מהארוורד, שספרו העיקרי The Claim of Reason עוסק בספקנות ביחס לאחר), ובפרשנות חידתית של אבן עזרא לאחד מהפסוקים בספר בראשית. ברצוני לטעון כי החטא הקדמון הוא קודם כל חטא אפיסטמולוגי שנוגע לידיעה האנושית, והרבה פחות מכך חטא שנוגע לאתיקה, למוסר, כפי שמרבית הפרשנים נוטים לטעון. החטא האפיסטמולוגי גם מסביר טוב יותר את העירום האנושי המוזכר בסיפור בראשית, ובניגוד לפרשנות המסורתית, אינו רואה בגוף דבר שלילי הנוגע לפתיינות ולמיניות, אלא מרכיב מרכזי והכרחי לתקשורת אנושית רגשית.
אפתח בהתבוננות מחודשת בפרק ב׳ של ספר בראשית, סיפור בריאתו של אדם בגן עדן, ואנסה להאיר מספר שאלות שנוגעות לפשט הפסוקים. מיד לאחר בריאתו, מצווה אלהים את האדם: "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת." (בראשית ב, טז-יז). אפשר להעיר כבר כעת מספר הערות על הציווי האלהי. ראשית, אדם אסור באכילה של עץ הדעת, אך אלהים לא אוסר עליו אכילה מעץ החיים, שיופיע בהמשך הסיפור ויהווה הסיבה העיקרית לגירוש מגן העדן. אדרבא, אלהים מתיר אכילת כל עץ הגן, ובכלל זאת עץ החיים שהוזכר במפורש בסיפור נטיעת גן העדן על ידי אלהים (בראשית ב, ט). שנית, העץ ממנו אסור לאדם לאכול אינו סתם ״עץ הדעת״ אלא ״עץ הדעת טוב ורע״. מה פשר התוספת? נדמה שפרי העץ לא יהפוך את אדם ליצור יודע, אלא ליצור שמסוגל להבדיל בין טוב לרע. האיסור מתמקד בענייני מוסר, אך לא ברור מה טיב הידיעה שאדם ירכוש אם יפר את האיסור. לבסוף, אלהים מתרה באדם שאכילה מפרי העץ תוביל למותו, דבר שלא מתממש, שאילולא כן האנושות לא היתה מתקיימת.
מיד לאחר הציווי הנוגע לעצי הגן, אלהים מציג בפני אדם את כל החיות ואדם נותן להן שמות. ״וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ״ (בראשית ב, כ). אדם מתגלה כבעל ידיעה כלשהי: הוא מכיר את השפה, קורא לחיות בשמות ומבין את סביבתו. הוא איננו בור לחלוטין ויש לו יתרונות על פני החיות, מבחינת התודעה הראשונית איתה נברא. יתרה מזאת, הציווי האלהי שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע מניח ידיעה קודמת כלשהי של טוב ורע: ציות לחוק. מהי, אם, כן הידיעה הנוספת שירכוש מי שיאכל מפרי עץ הדעת טוב ורע?
לאחר שאינו מוצא לו עזר כנגדו, מתאר המקרא את סיפור בריאת האישה מצלעו של אדם, ומוסיף: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ" (בראשית ב, כה). כאן אנו מבחינים בפעם הראשונה בבורות מסוימת. אדם וחווה אינם מודעים להיותם עירומים. נדמה שזו גם ההתייחסות הראשונה לגוף האדם. בפסוק שמתאר את בריאת האדם מוקדם יותר נכתב, ״וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב, ז). למרות שהאדם נוצר מעפר, גופו אינו מוזכר במפורש בפסוק הזה, אלא רק נשמתו ונפשו. רק לאחר בריאת הזולת הראשון, האישה, מוזכר הגוף האנושי במקרא.
מדוע ירצה אלהים לאסור על אדם וחווה לדעת טוב ורע? איזה סיכון יש בכך שבני האדם יצברו ידע מוסרי? רמז לכך אפשר למצוא בפסוקים שלאחר הנפילה והחטא. שם נכתב ״וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע״ (בראשית ג, כב), כלומר ידיעת הטוב והרע היא עניין אלהי. הדרך היחידה למנוע מאדם מלהפוך לאל היא לגרשו מגן העדן כדי שלא יאכל מעץ החיים, שכאמור לא נאסר עליו קודם לנפילה: ״וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. וַיְשַׁלְּחֵהוּ יְהוָה אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם.״ (בראשית, ג, כב-כג). איזה סוג של ידע מוסרי הופך את האדם לאלוהי? מדוע הבנת טוב ורע מחייבת גירוש מגן העדן? לכאורה מדובר דווקא בתכונה אנושית שאנו נוטים לראות בה דבר טבעי, גם אם היצור האנושי לא מציית תמיד לצו המוסרי, ומגלה לא פעם צדדים לא מוסריים בהתנהגותו. האם הבעיה האנושית היא ״ידיעת״ טוב ורע, או דווקא יישום הידע הזה בחיי היומיום? איזה סוג של ידיעה מוסרית היא ידיעה אלוהית?
כדי להבין טוב יותר את מקור האיסור האלהי ואת משמעותו של פרי עץ הדעת טוב ורע, ראוי להסתכל בשינוי שחל באדם וחווה לאחר שאכלו מהפרי האסור. בניגוד לאיום האלהי, הם אינם מתים ברגע אכילת הפרי, אך הבורות שלהם באשר לעירומם משתנה כהרף עין: ״וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת״ (בראשית ג, ז). אדם וחווה נעשים ערים לעירום שלהם, עירום שלא הכירו בו קודם, או לכל הפחות לא התביישו בו. נראה כי פרי העץ קשור לגוף האדם. אם קודם לכן היה האדם נפש חיה, ולא התבושש בעירום שלו, הרי שעכשיו הוא ממהר להתכסות בעלי תאנה. מתמיה אף יותר לגלות כי למרות שאדם וחווה תפרו עלי תאנה וחגורות, הם מתחבאים מפני האל. כשזה שואל את אדם ״אייכה״, הוא משיב לו: ״אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי וָאֵחָבֵא״ (בראשית ג, י). כלומר, אדם אינו מתחבא משום הפרת החוק האלהי, אלא מפני המבוכה על היותו עירום. אלהים מבין מיד את אשר אירע: ״מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית, ג, יא). אלהים מקשר מיד בין ההבנה האנושית של העירום הגופני לבין האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. מהו הקשר בין העירום לבין ידיעת טוב ורע? הפרשנות היודו-נוצרית המקובלת גורסת שהחטא הקדמון נוגע להיותו של הגוף מקור לפיתוי ולהתנהגות מינית אסורה. אולם בגן העדן היו רק אדם וחווה. איזה מקום יש שם להתנהגות מינית אסורה? חלק מהפרשנויות קושרות את המיניות לנחש ולפתיינות שלו, אולם ארצה להציע פירוש אחר שמציל את הגוף העירום מקישור לחטא, קישור שיש לו השלכות דרמטיות על דימוי הגוף במערב מזה אלפי שנים.
אדם אינו מתחבא משום הפרת החוק האלהי, אלא מפני המבוכה על היותו עירום. אלהים מבין מיד את אשר אירע: ״מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ" (בראשית, ג, יא).
אם סוגית העירום היא הסוגיה המרכזית שנוגעת לפרי עץ הדעת, כדאי לשים לב לאירוע נוסף. ברגע האחרון טרם הגירוש מגן העדן, אלהים מצייד את אדם וחווה בדבר אחד בלבד: ״וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.״ (בראשית ג, כא) מדוע אלהים מכין עבורם את הכותנות, כשאדם וחווה הוכיחו כי ביכולתם לתפור מלבושים בעצמם? האם לא מוטב לצייד אותם במזון ובמים, או בחיות שילוו וישמרו עליהם? העירום והמלבושים משחקים פה תפקיד מרכזי, ואין הדברים יוצאים מידי פשוטם.
הפרשנות היהודית המסורתית
לפני שנעבור לדון בפילוסופיה של קאוול, ראוי לעיין בפרשנות היהודית לסיפור הגירוש מגן עדן. כדי להבהיר את הדיון הנוכחי אבחר בשלושה פרשנים בלבד, רש״י, אבן עזרא ואונקלוס.
רש״י, שמקפיד לעסוק בפשט הפסוקים, מכיר בכך שלאדם כבר היה ידע כלשהו טרם האכילה מן העץ משום שידע לקרוא לחיות בשמות (בראשית ב, כה). לפי רש״י, עץ הדעת הוסיף לאדם את היכולת להבחין בין טוב לרע. בהקשר הגופני מעניין לזכור שרש״י טוען כי אדם וחווה קיימו יחסי מין עוד בגן העדן. באשר לשאלה מדוע אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע הופכת את האדם לדמוי אל, רש״י מודה כי על אף מגוון הפירושים שהוצעו לסוגיה, אף אחד מהם אינו משביע רצון.
אבן עזרא מכיר גם הוא בכך שלאדם היה ידע טרם האכילה מהעץ, אך בניגוד לרש״י הוא מונה שתי סיבות לכך. הראשונה נוגעת לידע הלשוני הגלום באפשרות להעניק שמות לחיות. השנייה, נוגעת לעובדה שאדם יכול היה לקבל את הציווי האלהי שלא לאכול מפרי עץ הדעת. ללא ידע מוסרי בסיסי לא ניתן היה לצוות זאת על אדם. לו היה אדם דומה לחיה טרם האכילה מפרי עץ הדעת, קשה להבין כיצד יכול היה לחול עליו הציווי. זהו הבדל משמעותי מאד בין רש״י לאבן עזרא: בעוד רש״י חושב שלאדם היה רק ידע לשוני, ואת הידיעה האתית רכש לאחר האכילה, הרי שאבן עזרא סבור כי לאדם היה ידע מוסרי כלשהו גם לפני האכילה מפרי עץ הדעת. כלומר לשיטתו של אבן עזרא מתחדדת השאלה לגבי סוג הידע המוסרי שאדם וחווה רכשו לאחר האכילה מהפרי.
גם פרשנותו של אבן עזרא לשאלה אודות כותנות העור היא יוצאת דופן ומוזרה. אבן עזרא מביא מדרש לפיו ״יש אומר כי בתחילה היו עצם ובשר, ועתה קרם עליהם עור״. לפי המדרש הזה, לאדם וחווה היה קיום שונה בגן עדן: הם היו נטולי גוף כפי שאנו מכירים, נטולי עור. פרשנות מוזרה זו מקשה עלינו לדמיין יצור עשוי עצם ובשר אך ללא עור. אבן עזרא גם נותן דעתו לעובדה שהמילה ״עירומים״ המתייחסת לאדם וחווה היא זו שבה משתמש המקרא לתיאור הנחש, שהיה ״עירום״ מכל חיית השדה.
בהקשר זה ממש, אונקלוס, הפרשן ומתרגם המקרא לארמית, משתמש בשני תרגומים שונים למילה עירום: את ה״עירום״ של הנחש (בראשית ג, א) הוא מפרש כחכם (״חכים״), אך את העירום הגופני של אדם וחווה (בראשית ג, ז) הוא מתרגם ״ערטילאין״ כלומר מופשטים, אבסטרקטיים. הבחירה הזו קרובה לפרשנות של אבן עזרא. אדם וחווה היו יצורים מופשטים, שאינם בעלי גוף. כפי שנכתב בבריאת האדם, אדם היה ״נפש חיה״. מה מקור התפיסה הזו וכיצד היא קשורה לאכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע, ההבנה שנבעה ממנו ביחס לעירום האנושי והבושה הכרוכה בו?
קאוול על הכרה (acknowledgement) ועל הגוף
סטנלי קאוול (1926-2018) היה פילוסוף אמריקני חשוב, שעמד על קו התפר בין הפילוסופיה האנליטית האנגלוסקסית לבין הפילוסופיה הקונטיננטלית שמקורה בצרפת ובגרמניה. ספרו החשוב ביותר הוא עיבוד של עבודת הדוקטורט שלו ״The Claim of Reason״, והמושג המרכזי בו הוא מושג ההכרה. למושג זה הסטוריה ארוכה בפילוסופיה המערבית, ומקורו במושג הגרמני שטבע הגל, Anerkennung. לעיתים מתורגם מושג זה לאנגלית כ-Recognition ולעיתים, כפי שעושה קאוול, למילה Acknowledgement. עבור קאוול התרגום האחרון קולע יותר משום שהוא מכיל בתוכו במפורש את המילה knowledge (כפי שהמושג הגרמני מכיל את המילה Kennung במובן של ״זיהוי״). בפרשנותו, קאוול מייחס חשיבות עצומה לקשר שבין ידע להכרה.
ברצוני להציג פרשנות לספר בראשית ששואבת את השראתה מספרו של קאוול. הספר עוסק בבעיית הספקנות, בפרט הספקנות לגבי קיומם של מוחות אחרים (Other Minds Skepticism), בעיה מוכרת ועתיקת-יומין בפילוסופיה: כיצד נדע שהאדם לצידנו הוא יצור בעל תודעה כמונו? אולי נדמה לקורא שמדובר בשאלה קיצונית ומופשטת מדי, אך ממנה נגזרת מיד שאלה אחרת ומעשית הרבה יותר: מה אנו יודעים על רגשותיו של האחר וכיצד עלינו להתייחס אליהם? האם ניתן להטיל ספק בדברים שאומר האחר (או האחרת) על רגשותיו הפרטיים? כיצד ספקנות זו עלולה להשפיע על היחס הבין אישי לסבלו של האחר?
לשיטתו של קאוול, בשורש הספקנות נמצאת המחשבה כי בני האנוש יכולים להגיע לידע וודאי. הספקן מקבל מקום רק אל מול מי שמנסה להוכיח משהו בוודאות. למשל, כאשר מישהו מנסה להוכיח את קיומו של האל, הספקן מקבל מקום לטעון כנגד ההוכחה ולמצוא בה פגמים. דבר דומה קורה בנוגע לקיומו (האונטולוגי והרגשי) של האחר. רק הטענה שניתן להוכיח בוודאות את קיומו של האחר, נותנת מקום לספקן לנסות לערער את ההבנה הפשוטה והטבעית הזו. קאוול מתעקש שהפנטזיה של ידע וודאי היא מיותרת ברוב תחומי החיים. בעקבות ויטגנשטיין, גם קאוול רוצה לטעון שהקריטריונים להוכחה וודאית הם גמישים הרבה יותר מכפי שנדמה. הספקן משחק את המשחק הזה בדיוק: הוא מערער את יסודות ההוכחה, ומוכיח שמה שנדמה היה כהגיון בריא או כידע יומיומי, איננו כזה כלל וכלל.
כיוון שעניינו של קאוול הוא גם פסיכולוגי, הוא עוסק לא רק בספקנות באשר לקיומם של תודעות אנושיות אחרות, אלא גם בידע לגבי רגשותיו של האחר. כיצד אתה יודע שבת זוגך חשה כאב? כיצד אתה יודע שהבן שלך עצוב? אלו תחושות הדדיות יומיומיות, אך הספקן הפילוסופי יכול לחתור גם תחתן. לדידו של קאוול, כמו גם ויטגנשטיין לפניו, עצם המחשבה על ספקנות כזו ביחס לרגשות האחר כרוכה באבסורד. הפקפוק ברגשותיו של האחר בעקבות מהלך ספקני הוא הרסני. אסור לאפשר למהלך הספקני הזה להתחיל, ויש להבין את שורשיו כדי לחתור תחתיו.
במקום לחתור לידע וודאי של רגשותיו של האחר, קאוול מציע מהלך חלופי – להכיר (acknowledge) בכאבו של האחר, תוך הבנה של הספק המובנה בקבלה זו של רגשותיו. רגשותיו של האחר אינם הרגשות שלי, ובכל זאת עליי להכיר ברגשותיו, ולסרב לקבל את הפקפוק בהם כפי שרוצה להחדיר בי הספקן.
לגוף כמובן נודע תפקיד מרכזי בהקשר זה. התפיסה הפילוסופית המסורתית גורסת שהגוף הוא כעין מסך המסתיר את הנפש. במילים אחרות, התפיסה המסורתית נתפסת לפנטזיה: לו רק יכולנו להציץ מבעד לגוף אל תוך נפשו של האחר, יכולים היינו לדעת בוודאות את רגשותיו, להסיר כל ספק מלבנו שמא הוא מזייף או משקר לגביהם, או באופן קיצוני יותר, להסיר את החשש כי מי שדורש את תשומת ליבנו הוא רובוט שמחקה רגשות אנושיים. הבעות פניו ותנועות גופו של הזולת מוסיפות שכבה של ספק: לו יכולנו להסיר את גופו של האחר מעליו ולחוש את כאבו כפי שאנו חשים את כאבנו שלנו, אז היינו מצליחים להגיע אל הוודאות. תפיסה זו קשורה קשר הדוק בתרבות המערבית לסיפור החטא הקדמון: הגוף יסודו בחטא, הוא מקור הפיתוי, בעוד שהנפש היא המרכיב הטהור באדם, הדבר שישאר גם לאחר מות הגוף. לפיכך, הרצון להוכיח בוודאות את קיום הנפש, את האותנטיות של רגשות האחר, הובילה פילוסופים רבים לנסח הוכחות לוגיות שיסירו את הספק ביחס לנפשו ולרגשותיו של האחר.
קאוול מציע מהלך חלופי – להכיר (acknowledge) בכאבו של האחר, תוך הבנה של הספק המובנה בקבלה זו של רגשותיו. רגשותיו של האחר אינם הרגשות שלי, ובכל זאת עליי להכיר ברגשותיו.
קאוול מדגיש כי תרומתו העיקרית של ויטגנשטיין למאבק בספקנות ביחס למוחו ולרגשותיו של האחר, היתה בכך שהציג תמונה שונה של תפקיד הגוף. מבחינת ויטגנשטיין הגוף אינו מסך, אלא מהווה ״התמונה הטובה ביותר״ של נפש האדם ורגשותיו. הדרך היחידה להכיר ברגשותיו של האחר היא באמצעות גופו, דרך הבעות פניו, דרך תנועותיו הגשמיות. לא ניתן להכיר ברגשות בדרך ישירה הדומה לאופן שבו אנו חווים את הכאב שלנו. זהו תנאי היסוד לאחרוּת. אין מובן אחר להיותו של האחר אחר מלבד עובדה זו שאיננו יכולים לחוש את רגשותיו באופן ודאי וישיר. הגוף אינו מסתיר איזה מצב קדמון של ידיעה ישירה ו-וודאית של האחר ושל נפשו, אלא הוא התמונה הטובה ביותר, והיחידה האפשרית, של האחר.
הכרה אנושית מול ודאות אלהית
ההכרה (acknowledgement) אצל קאוול מייצגת את הידע (knowledge) הנדרש על מנת להתייחס לבעיות של טוב ורע, כלומר שאלות מוסריות. ההכרה, אם כך, היא מעין ״ידע של טוב ורע״. זיהוי זה מאפשר להשליך את הפילוסופיה של קאוול על פרשנות סיפור גן העדן והחטא הקדמון. לפי פרשנות זו, אפשר לטעון שרש"י חושב על מוסריות כמוגדרת על ידי קריטריונים ברורים, למשל עשרת הדיברות, שהם חוקי מוסר ודאיים וקבועים מראש. לפי רש״י ידע כזה קיים, ואדם וחווה רכשו אותו לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת טוב ורע. במובן הזה, התפיסה המוסרית של רש״י היא קאנטיאנית: כמו בצו הקטגורי, הרי שיש חוקיות מוסרית כוללת ובכוחו של הידע האנושי להבין את החוקיות הזו במלואה. אין זה מפתיע, אפוא, שגם קאנט פירש את ספר בראשית (בספרו ״השערות על תחילתה של ההסטוריה האנושית״) ונקט בגישה דומה לזו של רש״י. לפי קאנט, לפני החטא לאדם וחווה לא היה כל ידע ומוסרי, והם קיבלו אותו רק מפרי עץ הדעת. קאנט גם מסביר שהציווי האלוהי שאסר על אכילה מפרי העץ לפני החטא, כלל לא היה ציווי מוסרי. לאדם לא היתה יכולת מוסרית ולפיכך לא ניתן היה לצוות עליו דבר. מה שנראה לכאורה כאיסור אלהי לאכול מפרי העץ, איננו אלא ציון עובדה על ידי אלהים: אכילה מפרי העץ תוביל למוות. זהו אינסטיקנט בסיסי – ולא ידע מוסרי – מהסוג שאכן קיים אצל בעלי חיים הנמנעים מאכילת פירות רעילים בטבע. כותנות העור, לשיטתו של קאנט, מסמלות את הבנתו של האדם, בברכת האל, כי הוא יכול לשלוט בעולם החי ולהשתמש בחיות לצרכיו. כאבִי הנאורות, קאנט רואה באדם המוסרי יצור נשגב, זה שיכול לשלוט בחייו ולקבל החלטות מוסריות על פי צו עליון ודאי.
אבן עזרא, לעומת זאת, קרוב יותר לקאוול. הוא מודה בכך שלאדם היתה יכולת מוסרית עוד לפני החטא, משום שיכול היה לקבל את הציווי האלוהי האוסר לאכול מפרי עץ הדעת. בכדי לקיים ציווי, נדרשת הבנה מוסרית של טוב ורע. אם כן מהו הדבר שחסר היה לאדם ושאותו קיבל לאחר האכילה מהפרי האסור?
ברצוני לטעון שפרי עץ הדעת טוב ורע, אינו מעניק לאוכל ממנו הבנה מוסרית ספציפית, שורת חוקים מוסריים להתנהגות אנושית. הפרי, לדעתי, מעניק לאוכלים ממנו ודאות מוסרית. מי שאוכל מן הפרי זוכה לידע מוסרי ודאי. אלא שלפי קאוול וויטגנשטיין, ובניגוד לתפיסתו של קאנט, הידע המוסרי לעולם אינו יכול להיות ודאי. בניגוד לידע המתמטי למשל, הידע המוסרי לעולם לא שלם, אינו ודאי, ונתון לשיקול דעת. הידע המוסרי לעולם לא יוכח בוודאות, הוא לעולם יהיה פתוח לספק, אך דווקא משום כך יש להחליפו בהכרת האחר, שהיא דרך רכה להתייחסות אליו או אליה. הידע המוסרי האנושי הוא אינו ידע (knowledge) במובן של האמת והוודאות, ודווקא משום כך הוא מחייב את האדם להכיר (acknowledge) בזולתו. הכרה שהיא היענות לכאבו של הזולת, נקיטת עמדה ופעולה היוצאת לעזרת הזולת, גם בהיעדר הוודאות העומדת בפני מבחן הספקן הרדיקלי.
ידע מוסרי ודאי הוא לפיכך לא אנושי. האנושי אינו יודע (Know), כי אם מכיר (Acknowledge) בזולתו ובכאבו בלבד. הידע המוסרי הוודאי שייך רק לאלוהות, לכן נאסר על אדם לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע. במובן זה, אפשר להבין את כוונת אלהים, כאשר הוא מזהיר את האדם "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת״ (בראשית ב, יז). האדם הוא בן תמותה, הוא מפסיק להיות אדם בשעת מותו. אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע ורכישת ידע ודאי בשאלות של מוסר, היא-היא שגורמת לאדם לחדול להיות אדם ולהדמות לאל, ולפיכך הוא משול למת.
הידע המוסרי האנושי הוא אינו ידע (knowledge) במובן של האמת והוודאות, ודווקא משום כך הוא מחייב את האדם להכיר (acknowledge) בזולתו. הכרה שהיא היענות לכאבו של הזולת, נקיטת עמדה ופעולה היוצאת לעזרת הזולת, גם בהיעדר הוודאות.
המהלך הרדיקלי שאני מציע, בעקבות אבן עזרא וקאוול, הוא שאדם וחווה זכו לתכונה אלהית מיד עם אכילת פרי העץ—בדיוק הפוך מכוונתם של רש״י וקאנט. הוודאות ביחס לטוב ולרע היא תכונה אלהית, תכונה שאסורה על האדם. פרשנות זו היא גם המפתח להבנת תפקידו של הגוף ושל העירום בסיפור גן העדן. הפרשנות שהציע ויטגנשטיין לגוף האדם ולקשר שלו להבנה המוסרית של האחר, יכולה לפענח את מה שנותר בלתי מפוענח עבור רש״י ואבן עזרא. יתרה מזו, הפרשנות שאציע מצילה את הגוף מהתפקיד השלילי שהועידה לו ההסטוריה הדתית היודו-נוצרית בעקבות פרשנותה לסיפור החטא הקדמון.
אם כן, לפי הפרשנות שאני מציע, לפני חטא האכילה מפרי עץ הדעת, אין לאדם ידע ודאי של מוסר. הוא יודע את השפה וקורא לחיות בשמן, ומסוגל לקבל ציווי אלהי להמנע מאכילת עץ הדעת. עם בריאתה של האשה, הזולת הראשון, נדרש האדם להבנה ולהכרה של יחסים בינאישיים. איזה סוג של יחסים יהיו אלה? איזה סוג של התנהגות מוסרית? מלכתחילה, אומר לנו המקרא, אדם וחווה היו עירומים אך לא התבוששו. האדם הוא ״נפש חיה״, נטול עור כפי שמסביר לנו המדרש שמביא אבן עזרא. הגוף כמסך שמסתיר את הנשמה איננו קיים עדיין. אולם לפתע אדם וחווה מְפֵרִים את הציווי האלוהי ואוכלים מפרי עץ הדעת טוב ורע. בעשותם זאת, הם זוכים בתכונה אלהית: ידיעה ודאית של הזולת. בהעדר עור, הם מבינים כי הם עירומים (ערטילאים לפי אונקלוס), כלומר חשופים זה לזו לחלוטין. המיתוס של גן העדן מתכתב עם הפנטזיה של ראיה ישירה של נפשו של האחר, של ידיעה וודאית של מה שמתרחש בתוך נפשו. יתרה מזאת, אדם וחווה חשופים בפני אלהים. הם מבינים כי אלהים ״רואה דרכם״, והוא בוחן כליות ולב. עתה ברור מדוע יש להתחבא מפניו: העירום החדש הוא-הוא שמסמל את יכולתו של האל לראות אל תוך אדם וחווה, ובכך להסיק כי הפרו את הציווי. העדרם של העור ושל הגוף חושף את הנשמה. החרדה של אדם וחווה איננה מפני עירומו של הגוף, אלא מפני עירומה של הנשמה, חשיפתה לזולת האלהי והאנושי באופן מלא. הידע החדש אותו רכשו, הוא ידע אלהי ודאי, ולפיכך הם מבינים שגם לאל וגם לזולת אפשרות לראות ישירות את תחושותיו הכמוסות של האחר. הנסיון להסתתר מאחורי חגורות ועלי תאנה איננו מועיל. לאוביקטים הדוממים האלו חסרה התכונה החשובה ביותר של הגוף: אקספרסיביות. אמנם היכולת לקטוף עלים ולהפוך אותם ללבוש היא יכולת אנושית ברורה של דעת, טכנולוגיה וניצול משאבים בעולם לצרכי האדם, אך אין בה בכדי לשמש לתקשורת של אמפתיה ושל הכרה כפי שיש לגוף ולאקספרסיביות האנושית.
עונשם של אדם וחווה על אכילת פרי עץ הדעת היה כפול. אלהים שולל מהם את הידיעה הוודאית של טוב ורע ומגרשם אל העולם שמחוץ לגן העדן. זהו עולם אנושי שבו אין ידיעה ודאית כזו, עולם שבו אדם מתייחס לזולתו דרך ההכרה בכאבו, ולא באמצעות ידיעה ודאית של כאבו. אולם כדי לחיות בעולם כזה אי אפשר להשאיר את אדם וחווה עירומים, או עטויים עלי תאנה חסרי מבע. אלוהים מעניק לאדם וחווה את העור: לא עוד גופים ערטילאים, כי אם בעלי מבע אנושי, כאשר הגוף הוא התמונה הטובה ביותר של הנפש. אלוהים שולל מאדם וחווה את התכונה האלוהית של ידע מוסרי ודאי אך מעניק להם במקומה את התכונה האנושית: גוף שאיננו מסך המסתיר את הנפש, אלא הדבר שמאפשר לאדם להביע את כאבו באופן שיזכה אותו בהכרה (acknowledgement) לה הוא ראוי, ובעזרה אותה הוא מבקש. בניגוד לפרשנות המסורתית, לפיה אדם וחווה מגורשים מגן העדן כשבאמתחתם הידע המוסרי החדש שרכשו עם האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע, אני רוצה לטעון את ההפך. הגירוש מגן עדן משמעותו נטילת היכולת האלהית החדשה שרכשו, והחזרתם למצב אנושי שבו אין ידיעה וודאית של טוב ורע. כדי למנוע את היכולת לראות בוודאות את רגשות האחר, אלהים מפצה את אדם וחווה בכותנות עור, כלומר ביכולת האנושית להתייחס אל האחר ולהכיר בו באמצעות האקספרסיביות הגופנית. הגוף אינו חטא, כי אם דווקא הכלי הטוב ביותר לתקשורת אנושית.
העדרם של העור ושל הגוף חושף את הנשמה. החרדה של אדם וחווה איננה מפני עירומו של הגוף, אלא מפני עירומה של הנשמה, חשיפתה לזולת האלהי והאנושי באופן מלא.
האדם החי מחוץ לגן העדן הוא בן מוות, ויחסו אל האחר לעולם לא יהיה ודאי. היחס הנכון אל האחר הוא דרך הגוף כתמונת הנפש. אין פלא אם כן, שהמעשה האנושי הראשון מחוץ לגן העדן הוא קיום יחסי המין בין אדם לחווה, יחסים שמתאפיינים במגע הגופני, בעונג הגופני, ובחדירה אל הגוף. היחס המוסרי של האדם אל זולתו הוא יחס של הכרה באמצעות הגוף. סיפור הבריאה, לפיכך, אינו סיפור שלילי ביחס לגוף, הנוגע לרכישת ידע מוסרי, אלא דווקא סיפור שמבהיר את העדר הידיעה הוודאית של האחר, ואת ההכרח של התייחסות אל האחר דרך המבע הגופני שלו. הגוף איננו מסך, אלא דווקא תמונת הנפש הטובה ביותר. ההתייחסות אל האחר אינה נובעת מידיעה מוסרית, אינה נוגעת לאפיסטמולוגיה, אלא דווקא להכרה מוסרית שכרוכה בהכרח בגופניות האנושית.
