בַּחֲלוֹמִי
הָלַכְנוּ לַמְּטַפֶּלֶת שֶׁלָּךְ
בְּיַחַד.
גַּם אוֹתָהּ נִסִּיתִי
לְשַׁכְנֵעַ,
גַּם מִמֶּנָּה רָצִיתִי
לְהָבִין.
כְּשֶׁהִתְכּוֹנַנּוּ לִרְקֹד
הִבְחַנְתִּי שֶׁיֵּשׁ לַמְּטַפֶּלֶת
רֶגֶל תּוֹתֶבֶת,
וְלֹא זָכַרְתִּי שֶׁסִּפַּרְתְּ לִי
וְלֹא יָדַעְתִּי לְהַסְבִּיר
לָמָּה רֶגֶל תּוֹתֶבֶת דַּוְקָא.
בַּבֹּקֶר, בְּמִטָּתִי הָרֵיקָה
נִזְכַּרְתִּי בְּדִינֵי אֲבֵלוּת:
הַמְּבַקֵּשׁ לְנַחֵם לְאַחַר שָׁנָה
נִמְשָׁל לְרוֹפֵא
שֶׁמְּבַקֵּשׁ לִכְרוֹת אֶת רַגְלוֹ
שֶׁל מִי שֶׁנִּרְפָּא,
רַק כְּדֵי לְהוֹכִיחַ
עַד כַּמָּה טוֹבָה
רְפוּאָתוֹ.
