מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו,
אִשָּׁה זָרָה וְעִנְיָנִית,
הוֹפֶכֶת בְּחַיַּי כְּמִּתְעַמֶּקֶת
בְּהוֹרָאוֹת הַרְכָּבָה שֶׁל שִׁדָּה –
בִּתְשׂוּמֶת לֵב חַדָּה וּנְטוּלַת רְגָשׁוֹת.
בִּקַּשְׁתִּי לוֹמַר לָהּ שֶׁאֲנִי חַי בָּעֵמֶק הַצַּר מוּל הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הַמַּכְחִילִים לְעֵת עֶרֶב.
שֶׁאֲנִי חָשׁ בְּקִרְבָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָל פַּעַם שֶׁשַּׁלְדָּג לָבָן-חָזֶה יוֹשֵׁב בְּרֹאשׁ הָעֵץ הָאָהוּב עָלַי בַּגַּן.
שֶׁהַחַיִּים חִשְּׁלוּ אֶת שְׁנֵינוּ יַחַד עַד שֶׁהֻתַּכְנוּ לְמַטִּיל אֶחָד וּמִתּוֹךְ עֹמֶק זְהָבֵנוּ בָּרָאנוּ פְּלָאוֹת.
שֶׁחַדְרֵי בֵּיתִי, כְּמוֹ חַדְרֵי הַלֵּב, מִתְמַלְּאִים וּמִתְרוֹקְנִים, גּוֹאִים וּמִתְגַּעְגְּעִים.
אִשָּׁה זָרָה וְעִנְיָנִית
מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַקַּו.
יָכֹלְתִּי לָחוּשׁ אֶת יָפְיָהּ הַמְּעֻנָּן,
אֶת חַיֶּיהָ הָעֲיֵפִים,
אֶת סַבְלָנוּתָהּ הַפּוֹקַעַת.
נָשַׁכְתִּי אֶת שְׂפָתַי וְעָנִיתִי בִּכְנִיעָה:
חֲצֵבָה.
חִלּוֹנִי.
נָשׂוּי פְּלוּס שְׁלוֹשָׁה.
חֲמִשָּׁה חֲדָרִים.