בּוֹא נִתְחַבֵּא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
תַּחַת הָאֵין סִכּוּי.
נְסוֹכֵך עַל רֹאשֵׁנוּ בְּיָדַיִם מְיוּבָּלוֹת
וְהַדָּם הַנִּגָּר מֵרַגְלֵינוּ הַיְּרוּיוֹת
יַרְוֶוה אֶת הָאֲדָמָה;
כָּךְ הִיא תִּטְעַם תְּעֻזָּה
וְתֵדַע שֶׁלֹּא הִרְחַקְנוּ.
הַמִּישׁוֹר הַזֶּה נִצְחִי כְּמוֹ הָרָצוֹן
שֶׁמִּשְׁקַל גּוּפֵנוּ לֹא מַצְלִיחַ לַחֲנֹק:
חָשׁוּב לְהִשָּׁאֵר בַּחַיִּים, לִמְצֹא אַהֲבָה, לְחַפֵּשׂ אַחֶרֶת, לְדַבֵּר הַרְבֵּה, לִסְבֹּל, לִשְׁתֹּק.
עֵינֵינוּ נֶעֱצָמוֹת בָּאוֹר,
עָרְפֵּינוּ יַבִּיטוּ אֶל דְּבָרִים שֶׁיָּכְלוּ לִהְיוֹת.
