אֶלְבַּשׁ אֶת אַהֲבָתִי,
וְהִיא חַמָּה וּכְבֵדָה כִּמְעִיל שֶׁעָשׂוּ מִנּוֹצוֹת צִפּוֹר לְבָנָה,
וְהָיִיתִי חַיֶּבֶת לְהַכְחִיד אֶת יָפְיָהּ,
בִּשְׁבִיל לְהָגֵן עַל גּוּפִי.
וְצִנְצְנוֹת מְלֵאוֹת עַד סַף תֻּעֲמַסְנָה
וְלֹא תַּעֲלֶנָה אָבָק גַּם אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת.
אַךְ יָבוֹא יוֹם וּסְעָרָה וְיִתְנַפְּצוּ כָּל זִכְרוֹנוֹתַי,
וְיִהְיוּ מִתְגַּלְגְּלִים עַל הָרְצָפוֹת וּמִתְעַרְבְּבִים וְנֶעֱלָמִים וּדְבָר מָה שׁוּב לֹא יִמָּצֵא.
וְגַעְגּוּעַי טוֹבִים וְחַיִּים מְאוֹד,
מְקֻפָּלִים בֵּין בְּגָדַי וּמְחַכִּים בְּסֻלְיוֹת נְעָלַי,
וְאֵין הֶפְרֵד בֵּין שֶׁהָיָה לְשֶׁיָּבוֹא, בֵּין רַעַשׁ לְשֶׁקֶט.
לִבִּי כָּבַד מְאוֹד.
