1. המופלא
מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם (תהילים צא, ו)
עוד מין אחד של נבראים נמצא, שהוא מין אמצעי בין גשמי ורוחני, והיינו שיש בו קצת מגבולי הגשם וענייניו ומשולל מקצתם, ושם המין הזה נקראים שדים, ויש בהם קצת גופניות, אך לא כגופניות שלנו, ויש בהם קצת עניני רוחניות, אך לא כרוחניים ממש. וגם בהם יש מדרגות מדרגות ומינים שונים, וכפי מדרגותיהם כך הם החוקים והגבולים שלהם (רמח"ל, מאמר העקרים, ברוחניים).
שעת לילה מאוחרת. ברלין או אולי עיר אחרת בגלות הגאוגרפית שאינה חורגת מההגדרה של היות מרכז העולם. איננו זקוקים למדבר חולי אקזוטי, או לאי טרופי קטן ומבודד בכדי שיופיע מלאך או שֵד. בתחילה נדמה כי ׳ההתגלות׳ הזו היא בראשנו בלבד. עננת עשן קטנה. גלית יושבת על הספה אחרי יום עבודה מעייף. היא יכולה אולי לתלות את הסיבה לאירוע המוזר הזה בכך שלקחה שאיפה אחת יותר מדי. ספת הבד החומה-אדמדמה נראית אפורה משערות החתול המצפות אותה, אך היא רכה ונוחה, ושערות חתולים על הספה או על הבגדים מעולם לא הפריעו לה. בעיניים פקוחות למחצה היא שואפת, מחזיקה לרגע את העשן בריאותיה ונושפת ארוכות.
עננת העשן לובשת צורה לנגד עיניה. פני שד מתהווים מתוך העשן המרקד באוויר. תחילה היא מגחכת וחושבת על צ'רלי צ'פלין, שכתב בצוואה שלו שמי שיצליח לנשוף סילון עשן מבעד לשבע טבעות עשן, יזכה בחצי מהירושה שלו. אחר כך היא חושבת על אלאדין והשד בבקבוק. עננת העשן אינה מתפשטת בחלל החדר, שד העשן תלוי מולה באוויר. נדמה שפניו כמראה פני נמר נוהם המתחלפים לפרקים בפני אדם. היא מרותקת מהמראה המוזר. זה בראש שלי, היא חושבת.
״גלית״, היא שומעת צליל עמוק בטון נמוך. נדמה היה לה שהצליל בקע מכיוון עננת העשן, או אולי מהרמקולים של מערכת הסטריאו? מהמחשב הנייד? אולי היה זה צליל שיצא ממנה עצמה, שיהוק קרביים המאותת על רעב? עכשיו היא פורצת בצחוק. עבר די הרבה זמן מאז שהיה לה טריפ כזה. ״מתי זה היה?״ היא חושבת לעצמה. ״מונגוליה, 2008״, עונה השד בקול עבה וגרגירי. פניו משתנות פתאום, העיניים מתארכות, זקן צר וארוך נמשך מהסנטר מטה לרצפה.
את הצחוק מחליפה ארשת של סקרנות ויראה. ״מה לעזאזל-״ היא חושבת, ״אכלתי אז פטריות הזיה, ראיתי קולות, שמעתי צבעים, אבל מה, מה קורה פה?״. היא מגלגלת ראשה באיטיות מצד לצד בעיניים עצומות, כמשחררת מתח מצווארה, ונושמת עמוקות. משפקחה את עיניה, עננת העשן היתה עדיין מולה, חסרת צורה מוגדרת.
למרות מזג האוויר הקריר, גלית קמה כדי לפתוח חלון. זהו ערב חג המולד, והשנה הוא יוצא בדיוק עם הדלקת נר ראשון של חנוכה. אין לה תכניות מיוחדות, פשוט לעשן קצת ולראות באינטרנט פרק נוסף של Girls. אולי היא תדליק נר ראשון. המחשב הנייד פתוח לפניה על השולחן הקטן בסלון.
היא מוצאת באינטרנט מאמר קצר על שדים. בימי הביניים רווחה האמונה שכל מה שיש בעולם מורכב משילוב של ארבעה יסודות: אוויר, מים, אדמה ואש. שדים יוצאים מהכלל משום שהם שילוב של אש ואוויר בלבד, לכן הם מסוגלים לעוף ולנדוד בזמן. גלית לא האמינה לדבר מהרעיונות האלה. ראשית, המדע של ימי הביניים הוא כמו סיפורי סבתא ביחס למדע של היום. שנית, למרות שיש בה נטייה קלה, מעין סטייה שובבית, להאמין באפשרות קיומם של שדים, היא יודעת כי האמונה הזו היא שעשוע מחשבה ותו לא. לעיניה של גלית – שראו אין ספור חיידקים מבעד לעדשות מיקרוסקופ אלקטרוני בשנים שבהן עבדה על הדוקטורט במכון ויצמן, ואחר כך על פוסט-דוקטורט במעבדת מחקר לכימיה-ביולוגית בלייפציג – החיים הם אכן פלא שידוע לנו עליו מעט מאד. קצב התגליות במדע הוא איטי ומפרך, דורש התמדה, סבלנות וגם מזל. מכאן ועד לאיזו מטפיזיקה המעלה את האפשרות לקיום של ישות על-טבעית הדרך עוד ארוכה. גם אם המדע יגיע יום אחד להכרה הוודאית שאכן יש תבונה-רוחנית כלשהי שאינה תלויה בחומר… גם אם זה אכן יקרה, הדרך לשם חשובה מאד, וזה יהיה כזב להחזיק רק בפתרון בלי הדרך, ממש כמו בעיה בגיאומטריה.
״גלית״, נשמע שוב הקול, הפעם בעוצמה רבה יותר. היא היתה כמשותקת, קפואה על מקומה. ״המראה הזה של פני השד המונגולי בעשן, זה רק כדי למשוך את תשומת ליבך. לשדים אין צורך בהופעה ויזואלית כלל, חשבתי שאת יודעת את זה״, נשמע הקול העמוק בשפה ברורה. ״מכירה את סיפור הסנה הבוער?״ שאל השד בנימה רטורית, וגלית לא היתה יכולה שלא להקשיב. ״ניגש לעניינים. אבל לפני כן אני רוצה שתדעי משהו״, אמר השד ונדמה היה שהוא נהנה מההקשבה שנכפתה עליה.
״זה נכון, בעבר היו רק ארבעה יסודות, ואילו היום ידועים מאה ושמונה עשר יסודות ויש עוד כמה שלא התגלו. את שואלת למה אני מספר לך את זה? כימיה… את הרי יודעת מצוין, ובכן…״, אמר השד, ״בימי קדם היו נפש, רוח, נשמה, צלם ועוד כמה יסודות מהסוג הזה. ואילו היום? היום יש רק תודעה. את לא חושבת שתפיסה כזאת של האבולוציה היא הלצה? איזו בורות היא להניח שעם הקִדמה, יסודות בעולם החומרי התרבו, ואילו יסודות בעולם הרוחני הלכו ופחתו, איזו צרוּת מחשבה״.
גלית הראתה סימנים ראשונים של תעוקה, נשימה מואצת, מצמוץ מוגבר ותחושה של חוסר שליטה על הגוף. היא גם רצתה לומר שהיסודות לא התרבו או פחתו, אלא נתגלו, או משהו בסגנון זה, אך לא היתה מסוגלת להירגע.
השד המשיך בדבריו, ״בדיוק, היסודות הרוחניים לא פחתו, הם רק הלכו ונעלמו מן העין והמחשבה. ממילא הרי קריאת-מחשבות זו אחת היכולות המגדירות אותנו, השדים. אמנם, היו גם כמה יוצאים מן הכלל מקרב בני האדם אשר התוודעו ליכולת הטבעית הזאת״, המשיך השד בדבריו.
״נניח שאכן יש תודעה רוחנית ללא גוף חומרי, הרי שתודעה זו לא תוכל ליצור קשר חושי אתנו, כי בכדי לעשות זאת עליה ליצור תדר, צליל. משום שגם לצליל יש אורך גל, הכרח הוא שהישות התודעתית הזאת תתגשם בחומר, וזאת סתירה. גם אם קיימת ישות רוחנית כלשהי שמטיילת לה ביקום, מרגע שהיא ׳תיצור קשר׳, היא עצמה תפסיק להיות רוחנית. אם לא היית קפואה עכשיו, ודאי היית אומרת משהו כזה״.
״בזבזנו הערב זמן רב מדי״, אמר השד. ״הביטי החוצה, כשהתחלנו לשוחח הסתיו רק החל, ועכשיו כבר אמצע החורף. ראי את פתיתי השלג הללו, כיצד הם מרקדים מטה בשלווה, נחים לפרקים על זרמי אוויר חמימים. גם שדים אוהבים שלג״, הוא הצטחק, ״ודאי התפעלת פעם ממראה פתיתי שלג מבעד לעדשת מיקרוסקופ מתקדם, הלא כן? ובכן, זאת ההצעה שלי-״
לפני שסיים את המשפט, מֶרְלין החתול השמנמן, בעל הפרווה הצמרירית והטמפרמנט הנוח בדרך כלל, זינק לעבר דמות השד התלויה באוויר. החתול חלף דרך עננת העשן, המשיך להביט בה לאחור בפליאה, והתנגש בקיר בחבטה. באינסטינקט חתולי הצליח מרלין להשיב לעצמו איזון לפני שנפל לרצפה, והשתמש בקיר כבמקפצה אשר הובילה אותו הישר אל ירכיה של גלית.
״מרלין״, אמרה גלית את מילותיה הראשונות מזה כמה רגעים, מלוות בליטוף רך, מבלי להיות מופתעת לגמרי מהזינוק הבלתי צפוי של החתול. ״חמוד שלי״. היא אמרה את המילים בעדינות ובשמחה גלויה, כאילו פגשה במקרה, ברגע זה ממש, אדם אהוב שלא ראתה זמן רב. מרלין התמקם על ירכיה מבלי להפגין בחזרה התלהבות יתרה. הוא הביט באדישות יחסית לכיוונו של השד. ״אכן, רוב החתולים יכולים לראות אותנו״, אמר השד, ״והם יכולים לראות עוד כמה דברים שרוב בני האדם לא מודעים לקיומם. זו אחת הסיבות מדוע חתולים, בעולם הקדום, נחשבו לאלים ממש״. ״כן, הוא כזה חמוד״, אמרה גלית תוך כדי ליטוף, שהפך ונהייה יותר ויותר איטי ושהתאים לאופן בו אמרה את המשפט. הליטוף הרגיע אותה.
״בלי סיכון – אין מזל״, אמר מרלין במפתיע.
״ובכן זו העסקה״, אמר השד. ״אני מעניק לכם משאלה אחת, והיא דו-צדדית. מרלין כבר בחר״. גלית, שעוד היתה בטוחה שהיא הוזה, ועוד על אחת כמה וכמה מרגע שפתח מרלין את פיו, אמרה את מה שבאותו הרגע נדמה היה לה לדבר המתאים ביותר להגיד: ״אני רוצה גם כזה זנב״, תוך כדי ליטוף הגב התחתון של החתול המגרגר. ״זה כזה חמוד…״, אמרה, כמכחישה את העובדה שהחתול – ממש רק לפני שניה קצרה – דיבר בשפת בני האדם.
״כרצונך״, נשמע קולו של השד.
ללא פירוטכניקה ייחודית או צלילים דרמטיים, הפרת חוקי הטבע התממשה ממש למול עיניה. תחושה מוזרה, אחרת לגמרי מכל מה שהכירה, התעוררה באזור חוליות הגב התחתונות וחלקו העליון של הישבן. ״מה זה? זה מדגדג״, היא אמרה, ונדמה היה ששתי ההברות האחרונות של המשפט הקצר התקצרו והתעוותו. צמיחת הזנב החתולי היתה מלווה בעונג.
״זה קרה״, אמר מרלין. ״כל אחד מאתנו קיבל את מה שרצה, או לפחות את מה שחשב שהוא רוצה. אני רציתי את כוח הדיבור, הו… אני יכול לדבר עכשיו״, הוא אמר, וקולו היה נרעד מעט, כאילו מתחלף מקולו של נער, לקול בוגר וצרוד מעט. ״לזה התכוון השד כשאמר שהבקשה היא דו-צדדית. ראי… את קבלת זנב, ממש כמוני״, אמר מרלין תוך כדי הפניית ראשו לעבר המקום שבו אמור היה להיות הזנב שלו, ״ואני קבלתי יכולת דיבור. ממש כמו שלך״, הוא אמר, והרים קולו בחרדה ״מה זה? איפה הזנב שלי?״
״הבנת נכון, בקשה דו-צדדית״, ענה השד.
״כוכב ארץ, העולם השני האהוב עלי…״ נשמעו דבריו האחרונים. נדמה היה ודמותו בעשן עוד ריצדה, רגע קצר, לאחר שנוכחותו בחדר כבר לא הורגשה.
2. בשורת גאולה חתולית
לא חסרים מקומות בספרות האנושית אשר אמרו את מה שיש לי להגיד, ובצורה טובה יותר. ״דין וחשבון לאנשי האקדמיה״, של קפקא, ״חוות החיות״ של גורג' אורוול, וכמובן ״טימבוקטו״ של פול אוסטר. אלו הן רק שלוש דוגמאות ידועות.
״מכירה את ההרגשה הזו בחלום, כאשר מצליחים לעוף? ובכוח הדמיון מתרוממים מעל הקרקע ומרחפים? וזה כל כך מרגש ושברירי. אין מילים לתאר את האושר העצום הזה. התעלות על כוח המשיכה, עשיית הלא-אפשרי. זו הרגשה מופלאה, מי שחלם את זה פעם, יודע על מה אני מדבר. ואפילו אם יודעים שזה רק חלום, ממצים את ההנאה מהחוויה הזו עד סופה, לא רוצים להתעורר. מכירה נכון? כך אני מרגיש עכשיו. זה לא יאמן, עונג בל יתואר, הגוף החתולי שלי לא מסוגל להחזיק את פרץ הרגשות החיוביים הללו. אני כמו סיר לחץ שמתפוצץ מרוב אושר, ולמה? רק בגלל היכולת הלא-תיאמן הזו של הפקת מילים, היכולת לדבר. להשמיע צליל שאינו רק יללה, מילים! דאגלס אדאמס, במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, צדק בכל כך הרבה דברים, אבל בדבר אחד הוא טעה. לדבר במילים זו לא מחלה, לא! זה דבר נהדר. זה נפלא, זה ממש כמו לעוף! ואגב, גם חתולים חולמים לעוף. ראית ודאי חתול המביט בקנאה כעוסה בציפור מקפצת על ענף ופורסת כנף, בוודאי שחתולים רוצים לעוף. אבל לדבר? וואו… אני יכול לדבר! את שומעת? אני חתול שמדבר בשפת בני האדם!״
יש התוהים באיזו שפה דיבר מרלין. גלית יודעת, אבל היא עדיין המומה עכשיו. היא אמנם מקשיבה לחתול המדבר, אבל יותר מכך היא מופתעת מהשינוי שעוד מתרחש בה. גלי החום המטפסים לאורך חוט השדרה, מהחוליות התחתונות לצוואר ולבסיס הגולגולת. נדמה כי המילים נעתקות מלשונה, אין לה יכולת לתאר את הזרימה הנעימה הזו של האנרגיה בגופה. היא נשכבה על צידה, מתנשמת במהירות מחוויית הקתרזיס הגופני הממשיכה להתרחש, בעוד זנב קטן החל מבצבץ לו כהמשך של החוליה הסקראלית. היא רצתה לומר ״מה זה, מה קורה פה?״, בפליאה מרגשת ומזעזעת, אך המילים לא יצאו מפיה, החוויה נותרה חסרה המשגה והזנב המשיך לצמוח. היא ניסתה שוב לומר את אשר היא מרגישה ״זה לא יאמן״, אך גם הפעם לא נשמע דבר מלבד יללה חרישית ורכה. זה היה מן ציוץ רפה, הדומה לצליל שמשמיע גור חתולים שזה עתה נולד וטרם למד ליילל. תחושת הפליאה של ״יש לי זנב״, התחלפה פתאום בוודאות המוזרה והמחניקה של ״אני לא מסוגלת לדבר״. אך גם הפעם נשמעה רק יללה דקיקה. היא רצתה לצעוק, ״היי, החלום הזה מרגיש מציאותי מדי״, וחשבה שאם תצעק אז היא תצליח להתעורר. הפעם, נשמעה בחלל החדר יללה של ממש. ״מיאו״ חזק וצורם. ״זוהי יללה חתולית, בלי צל של ספק. גלית, הביטי, יש לך זנב של חתול, ואת מייללת״, אמר מרלין, שנדמה וכבר אחז בביטחון עצמי מסוים אודות מצבו החדש, ועתה פנה לנתח בעיון את חתולת-האדם שבקרבתו השרועה במאוזן על הספה.
״זאת הזדמנות לשתף אותך בכמה דברים עליהם חשבתי לאחרונה״, אמר מרלין. גלית נעה בחוסר נוחות, דחפה עצמה מעלה משכיבה, תוך חיפוש אחר תנוחה המתאימה לתנאים האנטומיים החדשים שפקדו אותה. היא מצאה תנוחה שמאפשרת לגב להיות זקוף יחסית מבלי לשבת על הזנב. ההתרגשות נרגעה מעט. בראשה, הסיטואציה הפכה לעובדה נתונה, אך הישיבה עדיין לא היתה ממש נוחה והיא החליטה לשכב על הבטן. ״עכשיו יהיה עלי להקשיב לתלונות של החתול המדבר הזה, על תנאי המחייה שלו כאן, על האוכל וכל זה״, חשבה לעצמה.
״גלית״, אמר מרלין, ״ראשית, ברצוני להודות לך על השירות הנפלא שהענקת לי בחמש השנים האחרונות״. היא חשה תסכול. תחילה שד בעשן שמסוגל לקרוא את המחשבות שלה ועכשיו החתול? ״אני לא מסוגל לקרוא מחשבות״, אמר מרלין, ״אבל אני בהחלט יודע לקרוא מחוות זנב״. גלית הביטה לאחור, מעבר לכתף שמאל, לעבר הזנב החדש שלה, שהיה שמוט עכשיו לצד.
״הזנב שלנו, את יודעת, הוא לא רק לשם שיווי המשקל, ואנטנה לחוות את העולם. הזנב הוא גם אמצעי להבעת רגשות״.
גלית רצתה לומר משהו, אך שוב נשמעה רק יללה חתולית. ״לגבי המיאו הזה…״, אמר מרלין, ״אין לי מושג מה רצית להגיד, אבל אני רואה שאת קצת יותר רגועה. תשמעי, אני לא יודע כמה זמן נישאר במצב הזה, וכחתול המתגורר בקרב בני האדם, כלומר במחיצתך, יש לי כמה דברים לומר. אך גלית, אני מפציר בך לא לקחת את הדברים באופן אישי. וזה הרי ברור, אם כבר יש חתול שמדבר, סביר מאד להניח שאנשים רבים יתעניינו בדבריו״. ״זה נכון״, חשבה גלית, ״חתול שמדבר במציאות הממשית זה בהחלט עניין רציני. לא רק עולם המדע יופתע מתגלית שכזאת. איך תיראה המציאות החברתית, הפוליטית והאקולוגית שבה יש לבעלי חיים יכולת דיבור אנושית? זאת שאלה שאפשר לשאול, אך איש מעולם לא השיב עליה תשובה רצינית. זה קורה עכשיו, מולי ממש, ואפילו אני מסרבת להאמין״, חשבה גלית בהתלהבות מסוימת מהמצב החדש. היא השעינה את הסנטר על ידיה ושמחה לגלות שיש לה שליטה מיוחדת בזנב, אותו הרקידה בגמישות רוטטת מצד לצד, כזנב עפיפון או דגל המתנופף ברוח עדינה. ״מיאו״, נשמעה יללתה בסלון.
״בני אדם זקוקים לחברה״, אמר מרלין, ״אתם זקוקים לקשר עם בני אדם אחרים, זה ידוע. לחיות לבד, בבידוד מהחברה, נחשב להתנהגות לא אנושית, אפילו חייתית״. הצטחקק החתול. ״אבל הדבר המעניין הוא, כפי ששמתי לב אליו בחיי החתוליים הקצרצרים״, אמר מרלין, ״שהצורך בקשר עם בני אדם אחרים נובע ממקום מאד אנוכי. את מבינה את כוונתי?״ הפנה מרלין את מבטו לכיוונה לרגע קצר, ובחזרה לאיזו נקודה בקיר. ״האדם לכאורה מקשיב לאחר, אבל בפועל הוא עסוק בלנסות ולגלות את עצמו. למתבונן מן החוץ זה מראה מגוחך, כי האדם עושה זאת באופן לא מודע! הוא מבלבל בין ׳יכולת הקשבה׳ ובין הצורך העז והבלתי נשלט ל׳גילוי עצמי׳, צורך הנמשך לאורך כל חייו. ומה משתמע מכך? שבני אדם, הם למעשה אינם עצמם. את מבינה? זהו קורותיו של הסיפור האנושי כולו, חירשותם הנפשית של בני האדם! זה גם מקור הסבל. אם לומר את האמת, אני בספק אם דבר זה ישתנה, גם לנוכח המציאות המופלאה הזו שבה חתול מדבר. אני מצטער לבשר זאת״. הוא פנה שוב לגלית, ״אני פסימי מאד בנוגע לגורלה של האנוֹשוּת, ולצערי גורלם של החתולים שזור בה. נכון, גם בנוגע לגורל החתולים כולם, ״החתוּלוּת״, אינני מוטרד. אני מוטרד אך ורק מגורלי. אני חי עכשיו את הנשמה החמישית שלי. ארבע נשמות חלפו להן כל כך מהר״, הרהר מרלין בדבריו.
״ובכן״, הוא המשיך, ״אדם המקשיב לאדם אחר, מנסה למעשה לגלות את עצמו דרך דבריו של האחר. זאת הפנומנולוגיה הבסיסית של יחסי האנוש. אדם לא מכיר בקיומו הממשי של האחר, לא משום שהוא לא רוצה, משום שהוא אינו מסוגל לכך. האדם לא מודע למהות יחסֵי ״אני ואתה״. הדגיש מרלין את המילים האחרונות במשפט, ברטוריקה נדיבה והמשיך. ״כך חיים בני אדם באשליה של ׳קשר׳, אותה הם מכנים לפעמים חברות וידידות, אך למעשה האדם אינו מסוגל להפסיק להיות עסוק בעצמו בלבד. בזה, בני האדם די דומים לחתולים, אך ההבדל הוא שבני האדם מכחישים זאת ללא הרף. ברמה הלא-מודעת האדם עסוק רק בעצמו, וברמה המודעת הוא משכנע את עצמו בכל מני אשליות אודות קשר עם הזולת, לכאורה. אהבה, חיבה, אחריות… אלה מושגים אנושיים מדומיינים, מנגנוני הכחשה. כל זה, כמובן, מנקודת מבט חתולית בלבד״. אמר מרלין והביט שוב לרגע למקום שבו היה לו פעם זנב.
דיבורו הופסק בזמן שליקק את האזור חסר הזנב, ואחר כך המשיך בלהט. ״המוח של בני האדם קולט ומשדר כל מני מחשבות, והנפש מזהה אותן כתוצר של העצמי. זה קורה גם בהקשבה לאדם אחר. למעשה, אין הבדל משמעותי בין המחשבות שמייצר מוח אחד למוח אחר. מבחינה זאת, כל בני האדם זהים ממש כפי שכל החתולים דומים ביכולתם להתענג מהמחשבה שהעולם שייך להם בלבד. אך אנו לא עסוקים כרגע בניתוח העולם החתולי, את זה, בני האדם חושבים שהם מסוגלים לעשות בעצמם. ההבדל בין בני האדם הוא רק במידת ההפנמה של המחשבה כשייכת לעצמי. ככל שגדל הפער בין המחשבה לבין זיהוי המחשבה כשייכת לעצמי, כך יש לאדם אוריינטציה רוחנית נעלה יותר, וככל שהפער הזה מצטמצם, כך יש לאדם אוריינטציה חומרית ונחותה יותר. את מבינה?״, שאל מרלין את גלית, והמשיך בהרצאתו מבלי להמתין לתשובה. ״יכולת הקלט והפלט של המוח האנושי מאד מוגבלת, שני הכיוונים לא יכולים להיות פתוחים בו זמנית. והסוד הוא-״, פנה מרלין שוב לגלית, ״אני רואה לפי צורת הזנב שלך, שאת לא משועשעת מדברי. ובכן הסוד הוא-״ המשיך תוך התעלמות מיללה חתולית קטנה שהשמיעה גלית, ״שהאדם נשאר כלוא במהות הזאת שהוא מכנה – אני עצמי – אך למעשה זה רק האגו האנושי. משום שלבעלי חיים אין אגו, הם פתורים לחלוטין מהמרדף חסר הפשר אחר צרכים מומצאים. הצורך במשמעות למשל. את מכירה את ויקטור פרנקל נכון? הנה לך אדם שהבין, שבני אדם ממציאים לעצמם את הדברים אותם הם רואים כחשובים. חיי אדם אינם חיים אם אין להם משמעות. אך את המשמעות הזאת יש לגלות מבפנים, ולא לאמצה מן החוץ. את עוקבת, חמודה?״. גלית קמה מן הספה הלכה למטבח ומזגה כוס מים. בזמן שלגמה זנבה התרומם מעט. ״גם זוג ידיים יכול היה לעזור לי״, אמר מרלין, מתבונן למקום שבו הופיעה לפני שעה קלה דמותו של השד, ״את יכולה בבקשה למזוג גם לי?״.
השגותיו של מרלין לא הסתיימו בזה. ״למצב התודעה של הפרט יש השפעה נרחבת על המערכות החברתיות והאקולוגיות… האופן שבו מעניק האדם משמעות לדברים…״. הוא המשיך בנאומו, שנשמע עכשיו מעומעם ברקע, בעוד גלית עמדה בחדר השינה שלה מול המראה של דלת ארון הבגדים והתלבטה מה ללבוש. האם לכסות את הזנב מתחת למכנסיים או שמלה, או שמא ללבוש משהו שלא יסתיר אותו ויאפשר לו חופשיות? ״ובעצם, למה שאסתיר? אני אוהבת את הזנב שלי, זה כה חמוד ומיוחד!״, היא חשבה עם תחושת גאווה.
״הדמיון בין בני אדם לחתולים הוא בחתירה שלהם לנוחות״, שמעה גלית פתאום משפט אחד ברור שנישא על גלי הקול מן הסלון לחדר השינה, ״כותרת ספרו של פרנקל היתה צריכה להיות, האדם מחפש נוחות״, אמר מרלין ושוב צחק. ״מרלין, נו באמת…״, רצתה גלית לומר, אך כל שהפיקה הוא ״מיאו״ עדין. היא החליטה להשאיר את הזנב גלוי, וגזרה בזהירות חריץ קטן במכנסיים צהובים שהיא אוהבת. הזנב השתרך מהמכנסיים החוצה ומטה, והתחושה היתה נוחה למדי. היא הפנתה את אחוריה אל המראה וחייכה ״זה נראה מודבק״. על כפות רגליה נעלה נעלי ספורט כחולות, על כתפה תיק בד ירוק, והזנב התנוסס לו מאחור. הוא הלך והתקשה בקשת מעגלית כלפי מעלה כאשר פתחה את דלת הבית.
**
כאן המקום לשתף אתכם בדבר מה. אני רואה זאת כחובתי האישית, כמחבר הסיפור הזה וכאחד שיודע כיצד ולאן כל זה יתפתח. אחלוק זאת עכשיו, רגע לפני שגלית יוצאת לרחוב עם זנבה החשוף, על אף שהדברים שאגיד, ככל הנראה, לא עתידים לשנות את מהלך האירועים: לא הזנב מכשכש בחתול. ובכן, תוך זמן קצר הופצו לכל עבר השמועות אודות חתול מדבר. תחילה פרחה השמועה בקרב חוגי מכרים מהאזור. מרגע שזו התפרסמה ברשתות החברתיות, היא נפוצה כשריפה בשדה קוצים; מן העיתונים המקומיים לערוצי החדשות המרכזיים, ומשם לעולם כולו.
דניאלה, חברתה של גלית, שכמובן הופתעה לראות את הזנב המבצבץ ולא הבינה מדוע גלית לא מסוגלת לדבר, הציעה את עצמה לארגון אירוע קטן – ״מפגש היסטורי עם מרלין החתול המדבר״ – בחנות הספרים ״אנרכיה תרבותית״. באותו הערב הגיעו מעט מאד אנשים לחנות. הם כנראה חשבו שמדובר בעוד ערב שירה מייגע שבו סופר צעיר ישתף את הקהל בסבלותיו הפואטיים. היו שם בערך חמישה עשר אנשים, אולי עשרים. גלית רבצה על במת עץ קטנה וזנבה מתנשא בגאון מעל גבה ומרקד לאיטו מצד לצד. לידה על ספה רחבה ישב מרלין. בפינה הקדמית של הספה ניצבה קערת מים קטנה, ואת פניו של מרלין הסתירה לפרקים חצובת מיקרופון קצרה, על אף שאורגנה במיוחד לרגל האירוע.
לא אלאה אתכם בנאומו של החתול אודות ״מצב האדם בתקופה הפוסט-חילונית והצעה לתכנית חינוכית-פוליטית להתפתחותו הרוחנית ההכרחית של היחיד והאנושות״, משום שממילא אף לא אחד מהמסובים בקהל הקשיב לתוכן דבריו. כולם, בלי יוצא מן הכלל, נדהמו מהעובדה הבלתי נתפסת: יש פה חתול מדבר! אפילו גלית, שלא ממש הצטרפה לדיון הפתוח בסוף ההרצאה, חשה שביעות רצון מהאירוע. אנשים לא רצו לפרוש לביתם, כולם השתוקקו להמשיך ולחזות בפלא המסחרר. ״שום דבר לא קיים בוואקום. כל מעשה, מילה, או מחשבה יוצרים מציאות, משום שהמציאות במהותה היא פקעת של קשרים, יחסים וזיקות. מחשבה קטנטנה, ואפילו לא-מודעת, מחוללת מציאות תקשורתית. טלפתיה מתרחשת כל הזמן. התודעה שלכם, בני האדם, מסננת מחשבות ללא הפסקה, לשם שפיותכם. למי שמודע לכך, אפילו מחשבה קטנה נשמעת כמו שאגה רמה בספרייה דמומה. המציאות התודעתית מתגשמת במציאות הפוליטית, ומכאן הכאוס, האילמות והאלימות. אתם מבינים? אך יש דרך לשנות זאת. בתרבות אליה אני דובר כעת, הדברים הללו אמורים להיות מובנים״. כך נאם החתול שעה קצרה, אחר כך השיב לכמה שאלות מהקהל, שסבבו סביב אותן השאלות: ״אז איך זה להיות חתול מדבר?", "מאיפה אתה יודע את כל הדברים האלה?" ו"האם כל החתולים חושבים כך?״
מנקודת מבט אנושית, האירוע נחל הצלחה.
תוך זמן קצר הוזמן מרלין להתראיין בכלי התקשורת. דמותו הופיעה בכותרות ראשיות בעיתונים ובאתרי האינטרנט הידועים. כמעט מיותר לציין שהחתול המדבר נהיה מפורסם. חודש וחצי לאחר התקרית עם השד, מרלין הפך לאישיות הידועה ביותר בעולם. ספר ביכוריו ״גאולה חתולית״, הפך לרב-מכר מרגע השקתו ותורגם ללמעלה מארבעים וחמש שפות. נשיא ארצות הברית היוצא קיים מסיבת עיתונאים, ובה הודיע כי מרלין הוא התופעה ההיסטורית המדהימה ביותר מאז הופעתו השנייה של בן האלוהים בנצרת לפני אלפיים שנים, ומשיחה שקיים עם החתול הוא משוכנע שמדובר בגדול המנהיגים הרוחניים של המאה הנוכחית. ״מרלין מראה לנו את האמת אותה אנו, בשל טבענו האנושי, מכחישים. הוא סולל בפנינו דרך חדשה לקראת הגשמת מודעות עצמית ואהבת הזולת. החתול המדבר מביא עימו את הבשורה לשלום עולמי״, אמר הנשיא בקול נרגש. העולם כולו צפה.
מרלין לא התנגד להופעות פומביות. הוא נאם מעל אין ספור במות בנושאים שונים של הקיום האנושי, לפעמים גם דרש יחס מיוחד לחתולים וכלבים. ״הקלישאה הזו, שקיימת יריבות ועוינות בין החתולים והכלבים, היא חסרת שחר. כלב המתנכל לחתול הוא כלב שאפשר לאלף באמפתיה ובאהבה. וכפי שבין חתולים וכלבים ישרור שלום, כך גם בקרב המין האנושי והיצורים החיים כולם״. הוא נאם באירועים וכנסים פוליטיים, נגד החימוש הגרעיני, למען הגנת הסביבה, דרש ברהיטות צדק ושוויון חברתי, אי אלימות, אהבת הזולת, ויחס של כבוד לטבע בכללו. הוא הוזמן להרצות בכנסים בפסיכולוגיה ומדעי הרוח, ואפילו נאות להשתתף כמנחה בסדנאות על אהבה וזוגיות.
החתול היה מעין מתפרץ ובלתי נדלה של ידע בכל תחומי החיים. הוא דיבר בשפה שנגעה לכל נפש ותרבות. ״המהות האנושית, התודעה, הנשמה או כיצד שתבחרו לכנותה, היא הרבה יותר מאשר המרכיבים הפסיכולוגיים, הסוציולוגיים והפוליטיים שלה. המהות האנושית היא כוח המגיב למציאות, אך יותר מכך – היא יוצרת אותה. מה שאתם מסוגלים להשיג בתקופת חיים אחת, אני יכול, כחתול, להשיג רק בתשע תקופות חיים. הנה הכלים לעשות זאת…״ אמר מרלין בצניעות חתולית.
״כל אדם הוא אזרח העולם. המין האנושי ראוי לממשלת אחדות – ממשלה אחת לאנושות אחת!״ אמר החתול מדי פעם. התגובות בעולם היו אדירות. באוויר רחשה תחושה של שינוי, כעין אוטופיה מתגשמת. מנהיגי מדינות עוינות נפגשו תחת תיווכו וחתמו על הסכמי שלום. פירוז הנשק הגרעיני של המעצמות הושלם. בזירה החברתית של התנועות והארגונים למען זכויות בעלי החיים התחולל רנסנס. תקציבי ענק הושקעו במחקר על אינטליגנציה ומודעות של בעלי חיים, ובפיתוח חקלאות שאינה מבוססת על ניצול ואלימות. נדמה היה שהעולם הולך ומשחזר את ההרמוניה הראשונית ששררה בגן עדן.
אך היתה גם מחאה נגדית. תחילה היו אלה אנשי מדע ידועים, שטענו כי מדובר באחיזת עיניים. באופן מפתיע, הספקנות הופיעה תחילה בקרב היסטוריונים, אך היו גם מדענים ידועי שם, מעולם המחקר הביולוגי והזואולוגי, שהצהירו כי מדובר באשליה. ריצ׳רד דוקינס פרסם מאמר ביקורת מלעיג תחת הכותרת ׳הגֵן החתולי׳. תנועות דתיות שמרניות התנגדו ״למחזה האלילי שמסחרר את האנושות״. הפגנות כנגד מרלין ״השטן של יום הדין״ יצאו לפעמים משליטה. בשעה שהספינקס במצרים הפך לאתר העלייה לרגל הפופולרי ביותר בעולם, בפאריז, ארגון ג'יהאדיסטי הצית את המוזיאון לתרבות מצרים הקדומה. דובר הארגון פרסם הודעה ובה נאמר כי הארגון מוכן לוותר על מחאה אלימה בתנאי ש״השטן הזה – החתול המדבר – יושתק אחת ולתמיד!״. איומים על חייו של מרלין נשמעו לאחר שהאפיפיור נשא נאום פתוח בכלי התקשורת, בו ביקש מבני האדם לחזור לשפיות ולהבין שמדובר בתופעה שטנית. ״זהו שד המדבר מתוך החתול המסכן״ קרא האפיפיור. ״עלינו להתחזק באהבה, יום הדין קרב״. הרבנות הראשית הפגינה גישה מתונה יותר ושלחה הודעה רשמית מירושלים: ״אין זה נס שלא היה כמוהו מעולם, ויודעי סוד פי הָאָתוֹן לִמדונו, שלא בשביל להטעות את ישראל הגיע. אבל ידע הציבור ויזהר, החתול המדבר אינו משיח. יש להחרימו, לא להקשיב לדרשותיו ולא לקרוא שום חיבור שכתב או שחברו תלמידיו!״ הרב הראשי סיים את דבריו האמביוולנטיים בנימה חיובית מעט: ״אלמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול״ (בבלי, עירובין).
יש לציין שמרלין זכה לאבטחה ולתנאי מחייה נדיבים למדי במעונו בוושינגטון. עם זאת לגלית, החודש האחרון, לא היה קל.
3. חתולי, חתולי מדי
״מיאו״, השיבה גלית לקופאי בסופרמרקט השכונתי, שהחמיץ פנים מתשובתה. כשיצאה מן החנות, עם תיק המצרכים על כתפה, הביט הקופאי בזנבה הזקור כמהופנט, ממש כמו שאר האנשים שעמדו אחריה בתור. ״מיאו״, יללה גלית את המחשבה ״אני אדם טוב שיש לו זנב, מה? מעולם לא ראיתם זנב חתול? הנה לכם!״ היא קשקשה בזנבה באצילות אלסטית.
גלית הופתעה לגלות שהתגובות ברחוב על הזנב החמוד שלה לא היו חיוביות כפי שצפתה. חוסר היכולת שלה להשיב לשאלות של עוברי אורח לפשר הזנב עורר לפעמים מרירות. היו שחשבו שהיא רברבנית ומתנשאת. אחרים חשבו שהיא מנסה למשוך תשומת לב באופן פרובוקטיבי מדי. גם במקום עבודתה היה קשה. ״את יכולה להדביק לעצמך זנב כמה שאת רוצה!״, תקף ראש הצוות שלה, ״זה לא מפריע לי, כל עוד את ממשיכה בעבודתך כראוי. אבל באמת, מיאו, זה כל מה שיש לך להגיד?״. אותו היום חזרה גלית לביתה עם הזנב בין הרגליים. היא מזגה לעצמה משקה אלכוהולי חזק והתמקמה על הספה. ״לכתוב אני יכולה״. היא פתחה את המחשב הנייד והתכוונה לבדוק את המייל ואולי ליצור קשר עם קולגה לשעבר ממעבדת הביולוגיה. ״יהיה מעניין לבדוק את הקשר בין הזנב להיבטים אנטומיים ופיזיולוגיים אחרים״, חשבה לעצמה. הטלפון צלצל. ״מיאו״ היא ענתה. זאת היתה דניאלה בצד השני, מספרת לה על ראיון שהשיגה למרלין בעיתון הידוע Die Zeit. גלית כמובן לא היתה יכולה לומר הרבה מלבד ״מיאו״ טעון במלודיה המביעה הסכמה. ״אבוא לאסוף אותו מחר בבוקר״, אמרה דניאלה, ״להתראות חתולה שלי״.
הרעיון ליצור קשר עם המעבדה, כך הסתבר בדיעבד, לא היה מוצלח. מוטב היה לקשקש בזנב בנוכחות חוג חברים מצומצם. להטוטי זנב ויללות חתול במסיבות ריקודים זה נפלא, אבל לעורר עניין מדעי עלול להוביל למצבים לא נעימים. הביקור במעבדת המחקר הקטנה בלייפציג הוביל להזמנה לבדיקה במכון למחקר מתקדם בברלין. ״תחתמי בבקשה על הטופס הזה״, ביקש חוקר בכיר במכון, ״זה ייפוי כוח לביצוע בדיקות רפואיות הכרחיות, זה לטובתך״. העניין המחקרי היה רב מאד כצפוי. אך מרגע שנודע הדבר, אודות אדם עם זנב חתול המסוגל רק לילל, גורמים בכירים בעולם הרפואה הגרמני ביקשו להקפיד על זהירות. תחילה הוטל על גלית הסגר ביתי, וכעבור זמן קצר היא הועברה למחלקה לחקר מחלות לא ידועות בבית החולים שאריטה בברלין. בהצלחתו המסחררת של מרלין היא צפתה מעבר למסך הקטן, בעודה רובצת על מיטת החולים שלה. מרלין התקשר לפעמים לשאול לשלומה, אך בשל לוח הזמנים הצפוף שלו והנסיעות התכופות ברחבי העולם הוא לא מצא זמן לביקור.
חלפו כמה שבועות, במהלכן עברה גלית סדרה מפרכת של בדיקות רפואיות. באחד הבקרים הופיע הרופא הבכיר פרופ׳ שמידט. ״לצערי עוד לא הצלחנו לגלות את הסיבה להופעת הזנב שלך. נמשיך בבדיקות ונעדכן״, הוא הביט בגיליון הרפואי בפנים חמורות סבר ויצא מן החדר. אחות נכנסה עם מגשית והתנצלה שזה התפריט שהומלץ. גלית שתתה בחוסר רצון את המשקה המריר והסמיך שהוצע לה. שבועות הפכו לחודשים. גלית עקבה בעיון בהצלחתו של מרלין, אך היא שררה בדמדומים שבין מצבה הגופני היציב לדכדוך הנפשי שהלך והתעצם בכל יום. ״מיאו״, היא אמרה. ״אני רוצה לצאת מכאן״, היא כתבה בלוח קטן שהוצב ליד מיטתה. המלצתה של הפסיכיאטרית היתה נחרצת, ״יש להעלות את המינון של הדוקספין והאמפטמין״.
גלית הורשתה לצאת, פעם ביום, לסיבוב קצר בחצר הפנימית של בית החולים, ואפילו להתראות עם מטופלים אחרים שניסו בחוסר הצלחה לדלות מידע על הזנב שלה. בשל מצבה המיוחד הוטל עליה משטר קפדני של בדיקות פיזיולוגיות יומיות ודיאטה דוחה. היא אמנם כתבה ביומנה הדיגיטלי מחשבות מעניינות ואפילו כמה שירים, פה ושם זכתה לביקור של קרובי משפחה וחברים, אבל התמונה הכללית היתה עגומה למדי. מתברר שאדם עם זנב שמסוגל רק ליילל לא זוכה ליחס חיובי. ״למה אתם עושים לי את זה?״, היא כתבה, ״אני בן אדם!״. האחות הנהנה, הניחה את השייק המגעיל ליד המיטה, והפנתה פנים מרחמות לאדם-חתול המיואש, שרבצה עכשיו ליד החלון מתבוננת בשלכת ובעלים הכתומים הנערמים תחת העצים בחצר בית החולים.
עשרה חודשים חלפו. שני ניסיונות בריחה שלא צלחו והרבה מרורים. נשר חוגג, עורך הדין שנרתם לעזור, חזר ואמר שאין מה לעשות. מרגע שגלית חתמה על הצהרת האישור לבדיקות הרפואיות, באותו היום אז בלייפציג, מתוך אמונה שלמה ביושרו של עולם המדע, ההחלטה נתונה בידיים של הסמכות הרפואית בלבד. עם זאת, ישנו כמובן סיכוי לצאת מכאן, ״עלינו לשתף פעולה ולקוות שהתהליך יסתיים במהרה״, הוא קרץ ויצא.
באחד הבקרים נכנס פרופ׳ שמידט, ״הגיע הזמן, מחר זה היום הגדול. אנחנו עוד לא יודעים בוודאות האם הסרת הזנב תשיב את יכולת הדיבור, אבל הועדה החליטה שזה הדבר הנכון״. גלית היתה מופתעת לשמע הדברים. מה הקשר בין הזנב לבין יכולת הדיבור? ״מיאו״, היא אמרה.
השפעת סם ההרדמה החלה, עיניה החלו להיעצם, היא עדיין לא נרדמה לגמרי. ״די, אני לא מאמינה שכל זה קורה לי״. היא חשה דקירות קלות, בגב התחתון, ואחר כך בירכיים. ״די עם זה, אני רוצה הביתה״ היא אמרה, ״אני לא יכולה יותר״.
4. מערכת ערכית חדשה
״אני לא יכולה יותר״. היה נדמה לה שהיא שומעת לראשונה, מזה זמן רב כל כך, את הקול שלה. האם זה ייתכן? ״אני יכולה לדבר שוב?״ היא אמרה מופתעת, בוחנת את הצליל והמשקל של כל מילה ומילה. ״הו אלוהים״, עיניה הכבדות החלו להיפתח. בסלון ביתה, על השולחן הקטן שלפני הספה, המחשב הנייד שלה ניצב פתוח. המסך היה שחור, במצב של חסכון בסוללה. ״יו, אני בבית״. היא חשה כובד וחמימות על ירכיה, זה היה מרלין שהתעורר מנמנום, התמתח קלות תוך שליפת ציפורניים ונעיצה רכה שלהן בירכיה. הוא קיפץ מהן לרצפה. לאחר כמה לגימות מקערת המים שליד המקרר, הוא דילג לכרית שלו והתכרבל.
״ואוו… איזה טריפ זה היה. אני לא מאמינה. זה בגלל מה שעישנתי?״
היא הקישה על המקש הארוך כדי להשיב חיים את המחשב הנייד הרדום. המסך הואר בצבעו הסגול של אתר החדשות, שאליו היא נכנסת מדי פעם כדי להתעדכן במה שקורה בעולם. היא לא האמינה למראה הכותרת הראשית:
ממשלת האחדות האנושית העבירה בקריאה שניה את ׳החוק לאכיפת מחשבה שיפוטית לא-מודעת כלפי הזולת׳.
הודעה דומה הופיעה ככותרת ראשית בכל אתרי החדשות.
