יוני 2023
מדור תשובה מביא אל פתחם של אישים מתחום התרבות את אותן השאלות, אנושיות, בוחנות ואינטימיות.
יצחק כהן הוא משורר, מורה לתנ"ך ולמשפט עברי, עורך ומנחה סדנאות כתיבה.
איזה תיקון מילדותך אתה מנסה ליישם בחייך?
אני זוכר שבת אחת בין השמשות, החלון הגדול של הסלון היה פתוח, תחילת סתיו, ובחוץ חשיכה התקבצה ורוח עברה בענפים של העצים שמול החלון. לא הכרתי את המילה הזו אז, אבל נתקפתי מלנכוליה. מעין רגש עמום על כך שהחיים אפורים, שאין משהו מלהיב לצפות לו מחר. הייתי ילד קטן, ומפתיע אותי לחשוב היום על כך שבגיל כל כך צעיר אפשר לחוות רגשות כל כך לא ילדיים. נדמה לי שעד היום אני מנסה להלהיב את החיים שלי, לדחוק את העצבות או את העצלות, באמצעות מוזיקה או באמצעים אחרים. להיות יותר מעניין, יותר כיפי או יותר מלהיב. כאדם בוגר יש כאן גם היבטים חדשים של אחריות על המעגלים המשפחתיים—מה מצופה ממך כאבא, כבן זוג. מה מצופה ממך כחבר או כדמות לחיקוי. הייתי שמח להשלים קצת ומדי פעם עם האפילה הזאת.
ספר על חלום שחוזר על עצמו.
מגיל צעיר חונכתי להאמין שמוטל עלי תפקיד, שנועדתי לגדולות, שבאישיות שלי יש מרכיב מסוים שיש לו את הפוטנציאל לעשות משהו בעולם. השאלה שאני שואל שוב ושוב היא, מה הדבר? אני מודע לאהבתי הרבה לקריאת ספרים, ולכשרון שלי בהבעה עצמית בכלים פואטיים, לאהבה שלי לסדר ולכללים, לרגישות הרבה שלי לזיופים, ולעוצמה הרבה שבה אני חווה מצבים רגשיים. לצורך המפותל שלי בהכרה, לסלידה שלי ממצבים חברתיים גועשים, לאהבה שלי לבמה, להוראה, לקשר מיטיב ורגיש עם אנשים, ליכולת הפרזנטציה הגבוהה שלי. נראה שפספסתי את ההזדמנות להיות גדול בישראל, ועדיין אני דבק בשאלת ייעודנו. זה לא חלום כמו שחולמים בלילה, יותר כמו חלום שמנסים להגשים.
באיזו אמונה החזקת בעבר אך לא עוד?
אני בתקופה שבה אמונות דתיות שחשבתי שאיבדתי חוזרות אלי, מזדחלות, עקב בצד גודל. זה מאד מוזר לי ומפתיע, כיוון שבאופי שלי אני צריך לעבור דרך הסברה והבנה כדי לאחוז בתפישה מסוימת. אולי לזה מתכוונים כשמדברים על קפיצת אמונה. אני בהחלט לוקח בחשבון שיש כאן איזו רמיה עצמית – אפילו סביר שכך – ובכל זאת. איך אפשר למשל להאמין שיש משהו אלוהי בתורה אחרי שקוראים את המאמר התיאולוגי-מדיני? אולי אי אפשר. אז איך להסביר שאני מוכן להניח את המסקנות האלה בצד ולקרוא באותה התרגשות ילדית את ספר ויקרא? אולי צריך להתבונן יותר למה אני מתכוון במילים 'משהו אלוהי'. אולי הקפיצה פשוטה יותר ממה שנדמה, כמו להזניח ולא לנכש עשב שצומח מעצמו.
מה כן איבדתי? את המחשבה שהאדם יכול לעצב את חייו כרצונו, שאין לו מחויבות לאיש, שהוא לא חייב דין וחשבון על ההשלכות של החלטותיו. איבדתי את האמונה באינדיבידואליות, בכך שהאדם יוצר את עצמו, בחשיבות של הספונטניות, אולי אפילו בחשיבות של היצירתיות כדרך קדושה ללכת בה. מצד שני, אולי אף פעם לא באמת האמנתי בכל אלה, אולי רק רציתי מאד. אני בוחר לסיים בשאלה שאני חוזר אליה מידי פעם: האם אפשר להשתנות?
יצחק כהן
בן 34. גר בשובה שבעוטף. משורר, מורה לתנ"ך ולמשפט עברי, עורך ומנחה סדנאות כתיבה. נשוי ואבא לארבעה. למד בישיבת מצפה יריחו ובכולל מר"צ בתכנית גלי מסכתא ללימודי אגדתא. רץ למרחקים ארוכים. ספר הביכורים שלו "כמעט טוב מאד" (סדרת טקסטורה, פרדס 2020) זכה בציון לשבח בפרס רעיית הנשיא לשנת תשפ"ב. ספרו השני עתיד לראות אור בחודשים הקרובים בסדרת חוט הכסף של משיב הרוח. למידע נוסף