אפריל 2023
מדור תשובה מביא אל פתחם של אישים מתחום התרבות את אותן השאלות, אנושיות, בוחנות ואינטימיות.
סיגל נאור היא משוררת, חוקרת ספרות, יזמית, עורכת ומבקרת ספרות.
איזה תיקון מילדותך את מנסה ליישם בחייך?
לא הייתי ילדה אף פעם. זה צער גדול בשבילי. מגיל צעיר מאד אני זוכרת את עצמי מקשיבה ומתבוננת ומנסה להבין את המבט של הסביבה עלי. חשבתי שהסובבים אותי יודעים עלי הכל ולכן מצפים שאתנהג כך או אחרת והתאמתי את עצמי. לא יכולתי לשכוח מעצמי לרגע. לא יכולתי להיות. הרגעים היחידים בהם יכולתי להיות ולשכוח מעצמי היו כשקראתי. אולי גם אז לא לגמרי שכחתי מעצמי. ניסיתי ללמוד מהדמויות שקראתי עליהן איך אפשר להיות כל מיני אנשים, איך אפשר להתנהג. ניסיתי להבין איך אפשר ללכת בעולם בצעדים גדולים וגסים בלי להסתכל לצדדים. אבל ההבנות נשארו בקריאה ולא הצליחו להעתיק את עצמן לחיים.
אני זוכרת שפעם אחת אמרתי לעצמי שאתנהג כילדה ואספר לאמי משהו שראיתי ושלא הייתי צריכה לספר. ניסיתי לבדוק אם היא תתפלא שסיפרתי, אם תחשוד שלא שתקתי מתוך כוונה. לתדהמתי, היא הייתה עסוקה בסיפור ולא בי. כמובן שהיה בלאגן שלם סביב הסיפור הזה וצעקות בבית וריב. הבנתי שהניסוי הצליח אבל שלא אוכל לעשות זאת שוב. האחריות עלי הייתה גדולה. רק עכשיו ויתרתי, וזה קרה יום אחד, בבת אחת. ויתרתי על המבט החיצוני והתחלתי להיות. זה היה כרוך בכמה חודשים של מצב דיסוציאטיבי, של ניתוק מוחלט מכל מבט, בעיקר ניתוק מהמבט של הקרובים אלי. הם אמרו שכאילו ירד עלי מסך. שאני לא מוכרת להם. זה היה הכרחי כנראה כי הצלחתי לתקן ועכשיו אני הווה.
ספרי על חלום שחוזר על עצמו.
אחרי שחברה שלי מתה ממחלה, אני חושבת שעברה שנה ממותה כשהתחילו להגיע החלומות עליה. היא חזרה פתאום, לפעמים חולה, לפעמים בריאה, שכבה על מיטה בקצה החדר או חזרה לביתה ואני לא ידעתי שחזרה. או שידעתי ושכחתי לפגוש אותה, לבקר אותה. ומכל מקום, היא הפציעה תמיד לתוך החיים שהיו לי בלעדיה ולא תפסה את המקום שהיה לה בחיי, אז, כשחיה. היא חזרה לשולי התודעה שלי בתוך החיים האחרים שכבר חייתי. אני חושבת שהיו אלה רגשי אשם כבדים על כך שלא הייתי לידה ביום האחרון של חייה. בחלום היא חזרה לחייה הקודמים בלי קשר אלי. היא לא באה אלי. אולי גם הבנתי שלוּ הייתה מבריאה יחסינו היו זמניים כמו כל מערכת יחסים והיא הייתה עוברת למקום אחר, למישהו אחר, למישהי אחרת. הבנתי את שוליותי.
מה למדת משברון לב?
למדתי שטוב להיות מבוגרת. הגירוש הזה מגן העדן הנרקיסיסטי והמדומיין של האהבה היה כואב ומרגש. הבנתי שאין כזה דבר שניים שהם אחד. יש אחד ויש אחד. יש אחת ויש אחת.
שברון הלב לימד אותי שמכאב אפשר לקפוץ לכוח פנימי ולהקשחת הלב. לבניית החומה הזאת, שהיא לא רק רעה, היא לא רק חסימה מפני החוץ, אלא היא מאפשרת לבנות בשקט ובנחת, אולי לא תמיד בנחת, עמוד שדרה פנימי. לרכז, לאסוף ולעצב את הרכוש הפנימי שאף אחד לא יוכל לקחת לך אותו. ולמדתי להתענג על הכאב. ולמדתי משברון הלב שיש עוד אפשרויות וכמה טוב שיש אפשרויות ושאפשר לבחור. הלב האוהב שלי לא יכול לפגוע; אני לא יכולה לשאת את כאב הפגיעה שפגעתי אני. אבל מרגע שנפגעתי אירע השחרור. אני משוחררת, אני לא חייבת. לא חייבת אני.
סיגל נאור
משוררת, חוקרת ספרות, יזמית, עורכת ומבקרת ספרות. כתבה ביקורות ספרות עבור עיתון "הארץ", שמשה חברת מערכת ועורכת השירה של כתב העת "מטעם", מכהנת כחברת מערכת ועורכת שותפה בכתב העת "אודות". חברה במערכת השירה של הוצאת הקיבוץ המאוחד. מייסדת ומנהלת שותפה בארגון "דרך רוח – לקידום מדעי הרוח בישראל". פרסמה שני ספרי עיון על שירתם של נתן זך ונח שטרן. ספר שירה ראשון פרי עטה, "מחלוטה", ראה אור בהוצאת פרדס ב-2020 וזכה בפרס שר התרבות להוצאת ספר ביכורים. ספר שיריה השני, "בוא נמציא אירוע", ראה אור ב-2023 בהוצאת פרדס. למידע נוסף