גאולה של הבאי
ראיתי צבי אחד ביער והוא היה יפה כמו השחר ונקי כמו אמת. ורדפתי אחריו מפני שחשבתי שיש בו גאולה. וכמה השתוקקתי לגאולה באותה העת. דבר לא ביקשתי מלבדה.
ברגליו הקלות חמק הצבי ונסתר בין העצים. אמרתי בלבבי: אתחכמה. ישבתי שם אצל אחד הגזעים והחרשתי והנה מקץ שעה קלה הגיח הצבי בשנית. כמה נקי היה וטהור! ברוך אתה אדוני שבריה נאה כזו מהלכת בעולמך.
לא ידעתי את נפשי מפאת הרוממות והתפארת. אצל הגזע נותרתי יושב להציץ ולברך, להציץ ולשורר. ואל הצבי לא נגשתי וגם לא אל הגאולה.
ארצות האש והחמדה
עם בוקר שבתי מארצות האש והחמדה ובדלת גדולה מברזל ננעל המעבר. באו ימים ובאו לילות ולא שמעתי עוד את קול קרקור הטווסים ולא את רשרוש הזהב לעת ערב.
זמן רב הוצאתי בלא טעם ובלא כוונה ונסחב הייתי ממקום למקום. את תפילותי אמרתי בעיתן ובלבבי דומייה. ואף בערב שבת בשעה שאור דק היה עולה מן הנרות ומלמד זכות על עולם ומלואו, אף בשעה ההיא לא ידע לבבי את האור. וכבר אמרתי ביני לביני כי ודאי תצא נשמתי מן העולם הזה קודם שאשוב ואשוטט בארצות מרחביה. והנה, לילה אחד נפרצה הדלת ואינני יודע מפני מה נפרצה. בלילה ההוא באתי אל האש ואל החמדה.
אל מול התכלת
כל הלילה ניתכו הגשמים על הארץ, דפקו ודפקו וקול המון המים נשמע ברחובות. עם בוקר הקיצו האנשים אל עולם חדש ורחוץ וטהור.
חלון אחד נפתח בקצה שכונת בית הכרם ויד נשלחה לחוש באוויר הרך. בחדרים נאמרו תפילות ושירה חדשה נכתבה עם שחר. באותו הבוקר חסתה העיר כולה בסוכה של שלום ואנשי ירושלים ומתיה שרדפו זה את זה עד חורמה ידעו נחמה לשעות אחדות.
