באותם ימים החלה התקרה להצטמצם לכיוון הרצפה. הקירות סגרו זה על זה, עוד ועוד, ולא היה אוויר. הייתי בבית עם שלושה ילדים, חופשת הלידה של הקטנה נחטפה לי על ידי הגדולים. חשבנו שעד הקיץ נעבור דירה, כי צפוף כבר, אבל אז התחילו הסגרים.
מדי פעם נזקקתי לשאוף אוויר. כל האפייה והיצירה שמילאו לפתע את יומי מיצו את עצמם, והעליצות בה חגג בעלי את החופשה הפתאומית מההוראה במכללה החמיצה והפכה לעיסה חסרת צורה של ימים ארוכים. התינוקת לא הייתה קשה, אי אפשר היה להאשים אותה בכלום. אחרי הכל, זאת לא היא שבחרה להוולד כתינוקת-קורונה. רצינו לקרוא לה רונה, חשבנו שיהיה זיכרון מצחיק מהימים הללו, אבל אחרי ארבעה חודשים הבנו שזה לא מצחיק. בגיל ארבעה חודשים השתנה לה השם. זה לא כל כך הפריע לה, זה לא שהיא הספיקה להתרגל.
הערב היורד היה לוכד אותי כמו רשת פתאומית, דביקה. בעלי עבר מעליצות לחרדה באותה מיידיות שבה שועט גל צונאמי אל החוף. חיפשתי לא מעט סרטוני צונאמי ביוטיוב. סרטונים אחרים דיברו על בעלי החיים שחזרו להשתלט על העולם, על דולפינים בוונציה וחזירי בר בחיפה. דיברו על אסונות טבע מתקרבים, על סוף העולם.
כשבעלי התמכר לחרדתיות שלו אני נאלצתי לצאת לסופר, לעמוד בתורים הארוכים עם כפפות ומסיכה. כל מה שהיה מוכר ומובן מאליו הפך זר. שכנים נראו מסוכנים, לא נכנסתי למעליות ולא נגעתי במשטחים. חששנו מאוד ממשטחים אז.
בלילות הייתי בורחת לרכב, דוחפת את רונה לידיים שלו, שישגיחו שניהם על שני הגדולים שנשארו ערים בלי בקרה, טובעים במסכים. הייתי גונבת להם את השוקולדים ומחביאה בכיסים של המעיל שלי. כך זה נמשך.
באחת הפעמים שישבתי במכונית ראיתי אותה. היא גרה בבניין ממול, ידעתי שהייתה שופטת בעברה, לא יודעת אם בבית המשפט המחוזי או העליון. היא הסתובבה ברחוב מופשטת מכל מכובדותה, בכותונת ונעלי בית ארגמניות, שיערה סתור, מבטה צנוף בתוך עצמו. מדי פעם היא הניפה ידיים ודיברה עם עצמה בקול. היא נראתה מבולבלת, אבודה. לא ידעתי אם היא צריכה עזרה אבל נזהרנו מלדבר עם זקנים, לא רצינו להיות אחראים למותם רק כי הדבקנו אותם בלי דעת. הבדידות ניכרה בכל תנועה שלה, אבל לא יכולתי להמשיך לעקוב כי שמעתי את רונה נכנסת להתקף צרחות-הגזים שלה. עליתי הביתה.
ערב אחד חזרתי מהמכולת מאוחר והיא הייתה למטה, לא לבושה מספיק לקור הירושלמי. היא ראתה אותי עם השקיות ופתאום פתחה את ידיה וקראה אלי – "נעמי! נעמי שלי!"
נעמדתי במקומי, הבלבול שלה בלבל אותי. ידעתי שאני לא נעמי, אבל היא הייתה כל כך משכנעת. חשבתי שאולי המסכה מטעה אבל פחדתי להוריד אותה, מי יודע מאיפה יצוץ שוטר. במכולת הסכימו הפעם למכור לי שתי חבילות ביצים אז נזהרתי ממש עם השקיות כשהנחתי אותן. "אני לא נעמי, זו בטח טעות, המסכה מבלבלת…"
היא לא מצמצה. לא הייתי בטוחה ששמעה אותי: "נעמי, כמה חיכיתי לך".
"אה, אני לא–"
"הבאת לי משהו טעים?" היא הציצה לכיוון השקיות, "אין כלום בבית".
"את רוצה שאביא לך משהו גברת? אני שכנה, גרה בבניין ממול".
"אולי תכיני לי את המרק שלך?" התיילדה פתאום.
"את רוצה מרק? מרק עוף או משהו אחר?"
היא הנהנה.
"בטח, אני רק אעלה הביתה ואכין, באיזה דירה את? אני אביא לך סיר".
היא לא ענתה וחייכה חיוך עדין, פניה חזרו להיות אבודות ומבטה נעלם. היא לא ענתה עוד.
כשהמרק היה מוכן יצאתי לכיוון הבניין שלה. פחדתי להפריע לאנשים המסוגרים בביתם, זה עורר אז חשדנות גדולה. השתמשתי באינטרקום, לוחצת עם כפפה על הכפתורים, כפתור אחרי כפתור. בסוף שכן אחד אמר שהגברת שהייתה שופטת גרה בקומה ארבע.
פחדתי לנשום את אוויר המעליות, אז עליתי במדרגות, סיר כבד בידיי, משקפיי מתערפלים מהנשימה הכבדה במסכה. לרגעים לא האמנתי שאלו החיים שלי, חשבתי שאני דמות בסרט, חשתי כך לא מעט בימים ההם. גם רונה התחילה להיות קשה יותר, ובעלי סירב לצאת מהבית ורק עקב אחרי המספרים. הכל היה כבד כמו הסיר הזה.
בקומה הרביעית הנחתי אותו על הרצפה ודפקתי בזהירות, פחדתי להבהיל אותה. צעדיה רשרשו והיא ניגשה לדלת. הדלת נפתחה כדי חרך והיא הציצה עלי בחשדנות.
"היי, זו אני השכנה, הבאתי לך מרק כמו שרצית". היא לא אמרה כלום. "אני יכולה להשאיר את זה כאן ליד הדלת, כמו משלוח", חייכתי.
היא לא הגיבה אבל פתאום התבהרו פניה, "נעמי! לא זיהיתי אותך עם המסכה!" היא פתחה את הדלת, הושיטה ידיים וחיבקה אותי ברעד. נרתעתי, כבר שכחנו ממגע, הרגשתי שאני מסכנת את חייה בכל נשימה. היא התעקשה שאכנס. נכנסתי עם הסיר והנחתי אותו על הכיריים. הדירה הייתה מוזנחת, לא מטונפת אבל מרושלת. קערת פירות הרקיבה במרכז השולחן, וניכר היה שהעציצים בסוף ימיהם.
"את רוצה לאכול? אני יכולה להגיש לך מרק?"
"כן, כן, איזה יופי שבאת נעמיקי, מה שלום הילדים?"
"אה, הכל בסדר, כולם בסדר", הוצאתי מכיס המעיל את שקדי המרק שהבאתי בשקית קטנה של סנדוויצ'ים. "יש לך עזרה כאן? מישהו מגיע? עוזר לך עם קניות וניקיון?"
"בטח, בטח. אין לך מה לדאוג, נעמיקי. אני יודעת שאת מאוד עסוקה". עיניה התלחלחו ולא ידעתי אם מזיקנה או מצל הבדידות, "אני ממש בסדר". מבטה נשאר תלוי בכל תנועה של גופי בזמן שיצקתי את המרק לקערה.
מיהרתי לחזור הביתה. ויתרתי על זמן-הלבד ברכב. רציתי לחבק את התינוקת וגם קצת את הגדולים.
בשבועיים לאחר מכן שלחתי את בעלי לסופר, התעקשתי שיצא מהבית לשאוף קצת אוויר, לא הייתי מוכנה שימשיך להשתגע לי. הרגשתי אשמה, אבל אי אפשר היה להרשות לרגש הזה לקבוע יותר מדי.
אחר כך התבטלו הסגרים, מספר הנדבקים והמתים ירד בהדרגה, בעלי התרגל ללמד בזום, הילדים נכנסו לשגרה. אחר הצהריים היינו יוצאים לגן השחר, משחקים כדורגל על הדשא עד השקיעה. התינוקת כבר ישנה לילות שלמים. אז גם החלטנו לשנות את שמה לנעמי.
