ערים הולכות ומתרבות מדכאות את רוחם של תושביהן בשאלה: איך נהפוך את עירנו למרכז, ואם זה לא מתאפשר, אזי לעיר הדומה למרכז, למעין מרכז, לפסודו-מרכז? בהשראת הקנאה הזו, העיר נכנסת לתהליך פארודי של חיקוי סממנים בולטים בקרב ערי העולם (המגה-פוליס). היא הופכת להיות יותר ויותר פרובינציאלית: שלוחה שקולטת את מסריה מהבירה, תמיד באיחור קל או גדול, תמיד עם שיבוש קל או גדול, ואלה מעלים שחוק ולעג בלשונם של יודעי דבר.
באופן פרדוקסלי, עיר הנעמדת כה נמוך בשרשרת הפיקוד מעודדת את הנהירה למרכז באופניה השונים, וביניהם גם בהגירה ובתיירות. אבל איפה בדיוק מצוי המרכז היום? האם תל אביב מספקת בתור מרכז, או שמא מוטב לשאת עיניים ללונדון, לפריז או לניו יורק? הרי, גם בניו יורק קיימים מרכז ופרברים. במהרה מתברר לנו: אפשר להימצא רק בקרבת המרכז; אפשר לעבור בו, אפשר לחצות אותו, אבל אי אפשר לשהות בו.
– זה מזכיר לי את כיוון התפילות אצל היהודים: הם מכוונים את תפילותיהם לירושלים, ובירושלים – למקדש, ובמקדש – לשמיים.
אינני טוען שאין מרכז, שאין ערי עולם שמפיצות את אורחות חייהן, אך המרכז נשאר מטאפיזי במהותו. לא בדיוק מקום מוגדר ולא סתם רוח, אלא אווירה מתפשטת. המרכז הוא שום-מקום, הוא הסוד של המקום שמסתתר בערי עולם, פולש לתוכן, הופך אותן ולבסוף נוטש אותן.
אפשר להימצא רק בקרבת המרכז; אפשר לעבור בו, אפשר לחצות אותו, אבל אי אפשר לשהות בו
אולי אגזים אם אומר שסוד זה עזב את בירות העולם, אך לא יהיה פחות שקרי לטעון שדבר לא קרה ושהרוח והאווירה ממשיכות לתסוס בהן כבעבר. מה שהיה פעם מרכז אמורפי וחי במרחב של המגה-פוליס, מקבל היום אט אט פנים של אתר תיירותי, מוזיאולי, נדל"ני, אקדמי ועוד. בירות העולם מתחילות להדיף ריח של גוויה, או יותר נכון של מומיה. הזדרזו ליהנות מהן לפני שיהיה מאוחר מדי!
– אפוא, לאן נדד המרכז? לברלין אולי?
למה לא בייג'ינג או סן פאולו? אנו עדים היום לתופעה מוזרה: המרכז מתפוגג, מאבד מחדותו והעולם נהיה יותר ויותר לפריפריה של מרכז נודד, מטושטש ונעלם. האפשרות ליצור מרכז מתחלקת היום בין מספר ערים הולך וגדל, מה שפוגע באפשרות ליצירת מרכז יחיד. אם פריפריה משמעה הַשְׁהָיָיה בהתפשטות האווירה היצירתית המאפיינת את המרכז, אזי שהשהייה זו הולכת ומתקצרת עבור מספר הולך וגדל של ערים בעולם. בנוסף, השהייה פריפריאלית זו הולכת וגדלה, פלא שבפלאים, בלב לבם של מרכזי העבר כמו לונדון, פריז וניו יורק. כך חווית ההשהייה הופכת לאפשרות של מרכז שמתהווה הודות לניידות האנושית, הרוחנית והחומרית.
לאור השינוי הזה באופי ובמשמעות של המרכז והפריפריה היום, ניתן ואף לדעתי חובה לדמיין אחרת את הקיום שלנו בערים, ובעיקר את הקיום שלנו, היוצרים. במקום השתלבות במרכז על ידי הגירה לבירות העולם או חיקויין המאוחר והמשובש בפרובינציות, עלינו לחתור למודל ולפרקטיקה של אירוח. הרעיון של האירוח מסמן את האפשרות שבידי קבוצת יוצרים בעיר אחת – לא מרכזית – לקלוט ולגבש מגמות יצירתיות שמסתובבות ברשת האנושית והעירונית הגלובלית ומחפשות לעצמן מחסה זמני. מגמות אלה לא תרות אחר מולדת, כי אם מארח נדיב שיופרה מהן. הכנסת אורחים כיצירה. בתורן, אותן מגמות מופרות בחזרה ממעשה היצירה של המארח. לבסוף, לאחר מפגש משמעותי, המארח משחרר אותן – ולא מנכס אותן! – להמשך הסתובבותן בעולם, כשהן מצוידות במטען ובכוחות חדשים.
– מה המשמעות של להיות מארח?
המארח הוא זה שהופך את גופו, את מחשבתו, את דמיונו ואת קיומו לאתר שבו מתגשם סוד המקום. אתר שבו מגמות המציאות עוברות טרנספורמציה דמיונית, מתגבשות ומקבלות פנים וחזות. המארח צועד בשתי דרכים שונות אך בלתי נפרדות: הדרך בה האדם הופך את עצמו למיטה שבה שוכבת המציאות ומטביעה בה את חותמה, כמו חלום בשינה; והדרך בה מתפתחת יכולת הקשבה לאלה שכבר ביצעו, או עודם מבצעים, את אותה טרנספורמציה דמיונית של המציאות.
במקום השתלבות במרכז על ידי הגירה לבירות העולם או חיקויין המאוחר והמשובש בפרובינציות, עלינו לחתור למודל ולפרקטיקה של אירוח
יש ביצירה דינאמיקה של קליטה – הן של המציאות והן של יצירות אחרות, מוקדמות או מתהוות – והיא לב לבה של האוטופיה הפרקטית של האירוח. האירוח מגדיר את המרכז החדש ואת הפוטנציאל המהפכני שלו. רק הטרנספורמציה האומנותית של עצמנו תפנה מקום אצלנו לאירוח של אומן או הוגה אחר. כמו כן, רק הביקור של היוצר הזר אצלנו, ישיב אותנו לדרך האיטית והקשה של היצירה. מי שרוצה לקצר את הדרך, מוטב אם יקנה כרטיס טיסה לניו יורק ויעלם בחיקוי הנעשה בה מכבר ובתחושת ההצלחה.
