בעולם שבו יחסי הכוח אינם שוויוניים, הכרה איננה פעולה ניטרלית או אובייקטיבית, אלא מהלך פוליטי שמגלם בתוכו היררכיות מגוונות. הכרה (Recognition) היא פעולה שבאמצעותה מדינה, ארגון או מוסד מעניקים לגיטימציה – לרוב בהצהרה פומבית – לקיומה החוקי או הלגיטימי של ישות אחרת. דוגמאות לכך כוללות הכרה במדינה, בממשלה או בהיסטוריה של קבוצה פוליטית או חברתית, אך הכרה יכולה להיות גם הבנה או הערכה של הישגים, זכויות, זהות או קיום של יחיד או קהילה.
יתרה מזאת, הכרה – ולעיתים קרובות יותר דווקא אי-הכרה – כרוכה לא פעם בזיקה לעוול היסטורי או לאירועים אלימים שמעצבים מחדש את הזהות האישית והקולקטיבית של קבוצה מסוימת.
הכרה, העצמה והמעצמות
כאן עולה שאלה חשובה: מי מוסמך להכיר ובמה? לא כל שחקן בזירה הבינלאומית מחזיק באותה העוצמה הפוליטית, הנורמטיבית או המוסרית הנחוצה לשם הענקת לגיטימציה. הכרה מצד ארצות הברית, האיחוד האירופי או גופים בינלאומיים מרכזיים נחשבת לבעלת משקל רב יותר לעומת זו של מדינות קטנות או שחקנים איזוטריים. בשל כוחן היחסי והעוצמה הכלכלית ו/או הצבאית שברשותן, מדינות רבות-השפעה נוטות להכתיב את הערכים, הציפיות והחוקים הראויים בעיניהן. מדינות וגופים אלו מעצבים בפועל את ההתנהגות הנורמטיבית בזירה הבינלאומית. נורמה היא כלל חברתי בלתי כתוב המגדיר דפוס התנהגות מקובל או רצוי בקבוצה חברתית נתונה. הנורמה קובעת מה נחשב לראוי או מוסרי ומכוונת את ההתנהגות של חברי הקבוצה בהתאם. למשל, שלא מקובל לקטוף פרחים מוגנים או שרצוי לעזור לקשישים בסחיבת סלים. בהקשר של פוליטיקה בינלאומית, כל שנדרש הוא להחליף את הפרט במדינה או בקבוצה לאומית בעלת שאיפות. כך למשל, מקובל לשמור על זכויות אדם בסיסיות ולא מקובל להשתמש בנשק כימי.
שחקנים פוליטיים – מדינות, תנועות שחרור או קבוצות מיעוט – שואפים לקבל לגיטימציה משחקן חזק, אחד שמכתיב נורמות בינלאומיות, מחזיק בעוצמה סמלית או חומרית, או מעניק זכויות. הכרה כזו לא רק מסייעת לשרידות בזירה הבינלאומית, אלא גם מאפשרת עיגון נרטיבי למאבק, לעבר ולזהות, ואף להצגת דרישה לזכויות או לפיצויים.
הפוליטיקה של ההכרה – או של שלילתה – מהווה אחד מצירי המתח המרכזיים בפוליטיקה העולמית. עם זאת, סוגיה זו כמעט ואינה זוכה לדיון בשיח הציבורי. יתכן שזה נובע מכך שהכרה נתפסת לעיתים כעניין טכני או דיפלומטי, אך בפועל מדובר במהלך רווי משמעות פוליטית, רגשית וסימבולית. הכרה יכולה לקבוע האם שחקן יתפס כלגיטימי או כבלתי-חוקי; האם מאבק יוצג כצודק או כחתרני.
כך למשל, ארגונים שבעבר סווגו כארגוני טרור – כמו הארגון לשחרור פלסטין (אש"פ) בשנות ה-70 וה-80, או ה Irish Republican Army (IRA) בצפון אירלנד – עברו עם השנים תהליך הדרגתי של הכרה. הם הפכו לשחקנים פוליטיים מוכרים, כמו הרשות הפלסטינית לאחר הסכמי אוסלו. תהליך זה לא תמיד משקף שינוי באמצעים או בנרטיב של הארגונים, אלא מעיד על שינוי בתפיסה הפוליטית ובאינטרסים של המעניקים את ההכרה.
מדוע שחקנים מסוימים לא זוכים להכרה?
התשובה טמונה במארג שלם ומורכב של שיקולים פוליטיים, מוסריים והיסטוריים. אי-הכרה איננה רק סירוב פסיבי, אלא פעולה אקטיבית בתוך מאבק נורמטיבי רחב, לעיתים אף בין תפיסות עולם מתחרות או בין תרבויות. דרך מעניינת לחשוב על כך היא באמצעות השיח שנפוץ בעידן טראמפ המחודש, שבו מושג ה״עסקה״ (Deal) הפך שגור בשפה היומיומית. אי-הכרה, כמו עסקה, מגיעה לעיתים מתוך חשד שמא הצד השני ינצל לרעה את הכוח הסמלי שניתן לו. כדי למנוע מצב כזה, העסקה נועדה ליצור סיטואציה שבה הן הצד המבקש הכרה והן הצד שמכיר נותנים משהו בתמורה. כמובן, לא תמיד יש בידי הצד המבקש משהו אטרקטיבי להציע, אך זו המציאות ברוב המקרים.
הפוליטיקה של אי-ההכרה היא תופעה רב-שכבתית, שנוגעת בלב העימות שבין נורמות, אינטרסים וזיכרון היסטורי. אך לפני ששואלים מדוע מדינה אינה מכירה באירוע מסוים, יש לשאול: מי הוא זה שאינו מכיר? האם מדובר בממשלה, בפרלמנט, בציבור הרחב, או אולי בארגוני חברה אזרחית? לכל אחד מהגופים הללו יש סמכויות שונות, אינטרסים ומשמעויות שונות לאי-הכרה.
מכאן, שהכרה בזכויות מיעוטים, בזכות להגדרה עצמית, או בהיסטוריה של דיכוי ומאבק אינם רק ביטוי של צדק היסטורי, אלא גם של פוליטיקה: פוליטיקה של הכלה או הדרה, של לגיטימציה או שלילה.
השלכות אי-ההכרה אינן מסתכמות רק בזירה הפוליטית או הדיפלומטית, אלא נוגעות בעומק החוויה הקיומית של יחידים וקהילות. כאשר אדם או קבוצה אינם זוכים להכרה בזהותם, בזכויותיהם או בסבלם, הם חווים תחושת מחיקה, הדרה ולעיתים אף דה-הומניזציה. החוויה הרגשית של אי-ההכרה כוללת תחושות של ניכור, השפלה, תסכול וכעס קולקטיבי, שיכולים להוביל להקצנה פוליטית, לאלימות או להתכנסות פנימה. בהיעדר הכרה, נוצרת לעיתים קרובות תחושת "אחרוּת כפויה". לא רק שהקול מושתק, אלא גם הסיפור שמגדיר ומעצב את הקיום נדחה או מבוטל. מצב זה גורם ל"אובדן מראה": אין מי שישקף לאותם יחידים וקהילות את עצמם כנוכחות לגיטימית, מה שמוביל למשבר זהות מתמשך. הזעקה להכרה – אם נתבעת במחאה, באמנות או בשתיקה – איננה רק דרישה פוליטית, אלא קריאה קיומית: לראות, לשמוע, ולהבין את האחר כאנושי.
למשל, המאבק הכורדי המתמשך להשגת עצמאות מדינית מטורקיה וממדינות נוספות שבהן יש מיעוט כורדי כגון איראן וסוריה. דוגמה נוספת ומוכרת יותר לקורא הישראלי, השאיפה של המיעוט הדרוזי בישראל לקבל מעמד אזרחי שוויוני מלא, בדומה לזה של הרוב היהודי. מעמד זה נשחק לאחר חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (2018), שהגדיר את ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, והעניק לאזרחים היהודים זכויות שאין למיעוטים אחרים. גם אם בפועל זה היה המצב גם קודם לכן, כפי שנכתב במגילת העצמאות, עצם חקיקת החוק גרמה לפגיעה בתחושת ההכרה של בני העדה הדרוזית ובתרומתם רבת השנים לשירות הצבאי במדינה ולחברה הישראלית.
גם כאשר אין מדובר באירועים של אלימות המונים כמו השואה או טיהורים אתניים – ואפילו לא במושג טעון, מורכב ושנוי במחלוקת בימים אלה כמו רצח-עם (genocide) – עצם ההכרה בקיומו של עוול נתפסת כהצהרה אידיאולוגית, סקטוריאלית ואף מסוכנת מבחינה פוליטית.
המקרה החריג של גרמניה המערבית
הדיון במושג רצח-עם – מושג שאין בכוונתי לנתח בטקסט הזה כי הוא ראוי לדיון נפרד ומעמיק בהרבה – משמש דוגמה מובהקת לפוליטיקה של ההכרה ושל אי-ההכרה. המערב, ובעיקר מדינות אירופה, עושה שימוש באמנת האו"ם למניעת רצח-עם (1948) ככלי להיטהרות מפשעי עבר קולוניאלים. יחד עם זאת, לאחר שההכרה באמנה זו הפכה קונבנציונלית, מדינות רבות זונחות את ההכרה בג'נוסייד כאשר היא מתנגשת עם נושאים ביטחוניים וחומריים שנתפסים חשובים או דחופים בהרבה מזכויות אדם. הסיבה לכך היא שהנורמה הבינלאומית למניעת ג'נוסייד והענשת הפושעים שמבצעים אותו, נותרה חלשה ולא מבוססת.
למרות זאת, זכויות אדם, וכן מניעה והענשה של מבצעי רצח-עם, היו ונשארו נורמה אירופאית, לפחות מבחינה רטורית. זאת ועוד, נורמה זו מתעצמת לנוכח מיקומו של בית הדין הבינלאומי בהאג, וגם בשל העובדה שההכרה הראשונה (ועד כה האחרונה) ברצח-עם – זו של גרמניה המערבית בשואת יהדות אירופה – שימשה כאמצעי מובהק לחיזוק הקשר שלה למערב.
הדוגמה הזו היא חשובה: גרמניה המערבית הייתה הראשונה להכיר בשואת יהדות אירופה. "הסכם השילומים" שנחתם ב-1952 וההכרה בפשעי הנאצים אִפשרו לה לחזור אל הקהילה הבינלאומית ואל אירופה – במובן הציוויליזציוני – ולהיתפס כמדינה שוחרת-שלום, בעלת אמות מוסר גבוהות.
מאז, בגרמניה המערבית (ועם איחודה עם גרמניה המזרחית בשנת 1990 לאחר נפילת חומת ברלין בשנה קודם לכן), כל הכרה בג׳נוסייד נוסף מובנת על ידי אנשי אקדמיה, פוליטיקאים וגם לעתים על ידי החברה האזרחית, כאחת שעשויה לערער על ההיררכיה הנורמטיבית של "הפשע הגדול בתולדות האנושות": השואה של העם היהודי. זהו שיקול בעל חשיבות גדולה שנוטה כמעט תמיד לאי-הכרה במקרי ג׳נוסייד אחרים.
לעומתה, מדינות אחרות – ישראל, למשל – מאמצות גישה בררנית בנוגע לנורומות אירופאיות: הן משתתפות באירוויזיון, משחקות במוקדמות אליפות אירופה בכדורגל, או אפילו בליגת האלופות והיורוליג בכדורסל, אך מסרבות להכיר באופן כללי בג׳נוסייד ודוחות את הנורמה האירופאית הזו כשנתפסת כמתנשאת. כך, למשל, מסיבות מגוונות כמו היחסים החשובים עם טורקיה, ממשלות ישראל וגם הכנסת מסרבים להכיר בג'נוסייד הארמני.
ההווה במאבק על נרטיב העבר
ברקע מרחפת תמיד שאלת האשמה הקולקטיבית: מי מוכן לשאת באחריות לפשע כזה? במרבית המקרים – אף אחד. גרמניה היא מקרה יוצא דופן, משום שהפכה את ההכרה לכלי מדיני ודיפלומטי רב-עצמה. אולם, רוב המדינות אינן ממהרות "להכין לימונדה מהלימונים" של עברן.
השיקולים הללו – כל אחד מהם לבדו ובוודאי כשהם מצטרפים – הופכים את ההכרה בקורבנות ואת שלילתה של ההכרה לשדה קרב מוסרי וסמלי. הם משרטטים גבולות בין סדרים עולמיים: מי בפנים ומי בחוץ.
כדי להבין את הדינמיקה הזו לא רק במישור התאורטי אלא גם בפרקטיקה הפוליטית העכשווית, כדאי להתבונן בדוגמה עדכנית ומוחשית: כאשר התראיין לפודקאסט של פטריק בט-דייוויד, מנחה אמריקני ממוצא ארמני-אשורי, נשאל ראש הממשלה בנימין נתניהו האם יכיר במעשי ההרג ההמוני של ארמנים, אשורים ויוונים בשנים 1917-1915 כרצח עם—שאלה שממשלות ישראל הקפידו להתחמק ממנה בעקביות. תשובתו הייתה קצרה ומפתיעה: "הרגע עשיתי זאת. הנה, לך". במבט ראשון, זה נראה כמו רגע היסטורי. אולם ההכרה הייתה רדודה, סמלית ומטעה.
רבים ציפו לשמוע ניסוח ברור ועובדתי לגבי מה בדיוק הוא מכיר, כמקובל כאשר ראשי מדינות או פרלמנטים מפרסמים הכרה כזו, שבה מצוינות במפורש העובדות והטרמינולוגיה.האמירה של נתניהו, "הרגע עשיתי זאת", לא עסקה בצדק היסטורי אלא בפוליטיקה של הכרה. היא ממחישה כיצד בפוליטיקה הנוכחית ניתן לייצר כותרות על "הכרה" מבלי לספק אחריות ממשית או את המילים המתאימות.
אלו אינם רק סוגיות של עבר, אלא של האופן שבו ההיסטוריה מסופרת, מתווכת ונלחמת. השיקולים הללו עוסקים במאבק על נרטיבים, על סוכני הזיכרון ועל שליחי המשמעות. הם ממשיכים לפעול בכוחם גם כיום – בין אזרבייג'ן לארמנים, בין הודו לפקיסטאן, בין האמריקאים לסינים ובין ישראל לפלסטינים – כשהם מכתיבים את המדיניות, את תודעת העבר ואת סדר היום הגלובלי.
