בצהרי יום שישי, 26 ביולי 2024, התקיימה תכתובת וואטסאפ בין שני חברים.
מימס וילמה: היי אלי, זו מימס מהמספר ההולנדי שלי. קפץ לי בזיכרונות שיר שלך, צלול ומטיל צל, ומיד התחשק לי לשאול מה קורה.
רק שתדעו / אלי שמואלי
גַּם הַמְּנוֹפְפִים בִּידֵיהֶם
טוֹבְעִים.
רַק שֶׁתֵּדְעוּ.
אֵין מַצִּילִים. רַק טוֹבְעִים.
לָכֵן הִמְצֵאנוּ לָנוּ אֶל גּוֹאֵל.
לָכֵן הִמְצֵאנוּ אוֹתוֹ מְרַחֵף.
אלי שמואלי: מה העניינים! איך החיים?
מימס: החיים קורים אצלי כמו שהם קורים אצל כולם. רוב הזמן הכל בסדר אם מתעלמים כליל מהדרמות הלאומיות. לעתים משתרבבות גם דרמות אישיות, אבל אלה פשוטות לאין שיעור מאלה הלאומיות. איך קורה אצלך?
אלי: יוצא מדיכאון, כרגיל.
מימס: לצאת זה טוב ולא מובן מאליו. אתה מצליח לכתוב?
אלי: כן, אבל לקח זמן להתאושש. איך אנחנו נראים מהולנד? כועסים עלינו? קשה להבין את ספגטי הצדק והאשמה שלנו.
מימס: יש קהילות נוצריות שהן בעדנו, ויש שונאי-מהגרים שהמצב הזה משרת אותם בדיוק, אבל יש גם המוני אנטישמים בערים ההולנדיות. קשה לי לחוש אמפתיה. בתחילת הלחימה הכרחתי את עצמי לקרוא עדויות מעזה ולבכות, כמעין טקס היטהרות. עכשיו אני לא מרגישה כלום. חתומה. אטומה. הכעס פושה בי ומעמעם. חווית השנאה לישראל בחו״ל שינתה אותי לבלי שוב. מאז הילדות המוקדמת לא הוטחתי כך נגד הגדרה שלא ביקשתי לעצמי.
אלי: זה מעניין, אני מזדהה. מה שמרגישים האנשים כאן, אבל לעולם לא ידברו על כך, זה שאולי זה הסוף. יש פחד, מודחק אבל אמיתי, שהצבא לא יוכל להדוף לנצח את כל התוקפים מכל החזיתות, וישראל תיכבש או חלקים ממנה יאבדו. הגליל הפך רצועת ביטחון ולא ברור שיש לישראל איך להשיב אותו. כולם יודעים ואף אחד לא אומר את זה. ההדחקה הגלויה היא תופעה מוזרה ומעניינת.
מימס: מצמרר לקרוא את המילים שלך, כתובות כך, למרות שאין בהן הפתעה.
אלי: תמיד הטריד אותי עניין ה׳כצאן לטבח׳, התמיהה "מה, לא ראו מה בא? איך?" והימים הללו מספקים תשובה: זה לא שלא ראו – רואים! – אבל לא מסוגלים לחשוב על דבר כמו סוף, ומסיטים את המבט, שוקעים בהסחת דעת, עבודה או קניות, כל אחד לפי מפלטו. איזו חרב תמיד מתנדנדת מעל הראש, צריך ללמוד לרקוד.
מימס: אתה כותב שירה גם בתכתובת וואטסאפ.
אלי: כולנו צריכים לדבר קצת. לא שותים כאן מספיק בירה. לא מפטפטים מספיק.
מימס: ולא אומרים דברי טעם.
אלי: פה מפחדים ממילים, מפחדים ממחשבות, מפחדים להפחיד. אני מבין את זה, אבל צריך לדבר. שמת לב שמעולם לא הוכרז יום אבל לאומי? בשבוע הראשון חשבתי שמיד יוכרזו שלושה, כדי לאפשר לאנשים להתאבל.
מימס: חשבנו שאנחנו חיים במציאות שבה לא יהיה צורך בימי אבל חדשים. אין פרוטוקול ליצירת ימי אבל קלנדריים. זה כמו לבקש מאנשים לחדד אבן לראש חץ.
אלי: לא בהכרח ימים קבועים. ברוב המדינות, אחרי כזה אסון, מוכרז אבל לאומי. זה מאפשר לאנשים לא להגיע לעבודה, לפענח את עצמם, לעבד את זה. כאן כולם הלכו לפגישות בעבודה כרגיל והתאפקו לא לבכות שיחה אחר שיחה, במשך חודשים. אחרי מאורע כזה אומה צריכה זמן להתאבל. חיכיתי וחיכיתי ולא הוכרזו ימי אבל.
מימס: זה לא חלק מהנרטיב הישראלי, אנחנו לא עוסקים ברחמים עצמיים. אנחנו לא אוהבים לחשוב על עצמנו כמדינה של פליטים, שהגיעו הנה מחוסרי כל, לאחר שנדחו מכל מדינה אחרת. באו הפליטים, חלקם ישבו באוהלים, חלקם סללו כבישים, ואמרו תודה. לא היה זמן להתאבל על מה שאבד, על מה שנפרד, על מה שהושאר מאחור במדינות המוצא. אנחנו לא עם של מלקקי פצעים, וזה עושה לנו פסיכוזה, גם.
אלי: וככה אנשים מסתובבים עם דמעות במקום עם דם בלב. ראיתי אישה עם ילדות, נשכבת על אי תנועה באמצע צומת, "אני לא יכולה, אני לא יכולה יותר, בעלי במילואים", והבת אומרת, "אמא, קומי, אמא, קומי", בת שבע או שמונה. שקטה לגמרי. שקט של ייאוש. ראיתי גברים נעלמים למיטה ונשים מנסות להרוג בכביש, כי אי אפשר. לב צריך דם, דמעות לא מעבירות חמצן.
מימס: אחרי ה-11 בספטמבר אנשים יצאו זה אל זה ברחובות, עם זרי פרחים, עם נרות. הם שרו. כמו אחרי רצח רבין. לדעתי זה התאפשר כי לא היתה סכנה מיידית ברורה לאחר שהאירוע הגדול קרה. חברים סיפרו לי שהשבוע הראשון אחרי השבעה באוקטובר הזכיר יותר את סגרי הקורונה מאשר ימי אבל. אנשים פחדו לצאת מהבית מחשש לגלים נוספים של מחבלים, וכולם צפו בטלוויזיה המומים, לא מצליחים לפענח מה בדיוק הם רואים. הכרזה על יום אבל משמעה הכרה באבלות. אני לא חושבת שהיתה הכרה, משום סוג, בימים ההם. היינו מחוסרי הכרה, אם תרצה.
אלי: כן, זה נכון. עד היום, אף אחד לא אומר שישראל נכבשה, למרות שזה מה שקרה. כוח זר כבש חלק מהמדינה והחזיק בו למשך ארבעה ימים בערך, לפני שהשטח נכבש בחזרה. הדחקה גדולה.
מימס: זה מזכיר לי משהו. אני מוכרחה לספר לך. נתבקשתי לכתוב סיפור קצר בהשראת השבעה באוקטובר. בהתחלה מחיתי. לא הבנתי איך ולמה ומי יקרא. בסוף הצלחתי, איכשהו, להעביר תיעוד של היום דרך העיניים שלי פה בהולנד. כתבתי, ״צעדנו מבלי לדבר. לא היה באמת מה לומר. ׳מה דעתך על הצלחת אויבינו?׳ או ׳מה נאכל לארוחת הצהריים בשעה זו שבה עמנו נשחט?׳״ חזרה אליי הערת עריכה על המשפט הזה: ״לא מדברים ככה״.
אלי: דרגת ההכחשה מבהילה. נדמה שאיש לא באמת מתמודד עם דרגת הסיכון שכולנו חיים בה. ואני טוען שכולם כאן מרגישים תלויים על בלי-מה, אבל הדחף במצב כזה הוא להסתכל למעלה לשמיים, לא למטה לתהום, ולשרוק כאילו אין לך מושג מה רובץ שם מתחת. הייתי אומר שזאת העמדה האנושית הקיומית, ובדרך כלל זה אמצעי הישרדות מתבקש עד שזה מפסיק להיות מטאפורי והופך להיות פיסי. הגיע הזמן להסתכל למטה ולשאול איך עוברים את זה. כאן לא שואלים.
מימס: מה אנחנו נמצא בסוף השאלה?
אלי: מי יודע. לפני עשר שנים הייתי אומר שזה יתפוצץ בסוף, ומחפש דוגמה להמחשה. כל מה שיכולתי לומר זה, "אין לי מושג איך יראה הפיצוץ, אבל הוא יגיע". בסוף הגיעו כיבוש, פוגרום וחטיפה לתוך מבצר מנהרות שנועד להשאיר אותנו בלי ברירות. עכשיו אני באותה העמדה, מנסה למצוא המחשה שתסביר איך יגיע האגרוף שנמצא בכיוון אליו אנחנו פונים. איך תיראה המכה ואיך ההתמוטטות? אני לא יודע, כמו שלא ידעתי לומר לפני עשר שנים. אפשרות אחת היא שחלקים מהצפון יקרסו ויישארו בידיים זרות, ותלמידי ישראל ילמדו בדורות הבאים מפה אחרת, עם נגיסה בקצה.
מימס: והאפשרות הנוספת?
אלי: וואו, השעה כמעט חמש. אני מוכרח לנסוע לאמא שלי להביא לה סיגריות לשבת. אני יוצא עכשיו.
