כשיצאתי מהבניין כדי לנעול את האופניים חשבתי להשאיר את דלת הכניסה פתוחה בשביל השכן המבוגר מלמעלה, שראיתי מרחוק, גורר מאחוריו עגלת קניות קטנה על הגלגלים. הנחתי שכבר הגיע לכניסה לבניין –והנה כמה מנומס זה יהיה מצידי אם אשאיר את הדלת פתוחה – אלא שהוא לא היה ליד הדלת וגם לא קרוב אליה. לא יתכן שנעלם! אולי רק דמיינתי אותו, כאותם הדברים שרואים מדי יום, ואם הם לא מצויים בתנועה אז המוח מוותר עליהם ומוחק אותם. הבטתי לכיוון ממנו הגענו ושם הוא היה, באמצע החצר הארוכה, מוקפת בניינים. הוא ישב על עגלת הקניות שלו, גבו כפוף, שיערו לבן וארוך, וגופו שדוף וגבעולי. חשבתי על המחיר הנוסף שהוא משלם עבור כל גבינה שנגמרת, כל פרוסת לחם שמתכלה. כמה שיקולים נוספים על כל הליכה לסופרמרקט: לסחוב את הקניות עד הבניין ואז שוב במעלה המדרגות.
אני גרה בקומה הראשונה. אחת השכנות מלמעלה אמרה לי פעם בהומור לא-גרמני, איזה מזל יש לך, בחרת נכון. הפתיחות שלה היתה נעימה, חייכתי בחזרה והתנצלתי. אחר כך שאלתי את עצמי אם זו היתה התשובה הנכונה, וכמה תשובות עלו בי בבת אחת. אחת מהן היתה, מה זה משנה, זה מה שאמרת וזהו. האחרת הצביעה על האפולוגטיקה שבעוכרי.
לפני שבועיים המקרר התחיל להתחמם, כמו מי הים, כמו הטמפרטורה בערים. בכל פעם שפתחתי את דלתו נוכחתי שהמצב מתקדם לכיוון אחד, בלתי הפיך. ניסיתי להציל את האוכל שנשאר לפני שיהיה מאוחר והכנסתי כמה מוצרלות למקפיא. גם בו, כמו בקטבים, התחילו להפשיר גושי קרח. או אז, באופן שהפתיע אותי אמרתי לחנה, בואי, הולכים לקנות מקרר. אני! אני, שמאז שנפרדנו פחדתי לקנות שואב אבק לבדי ובמקום טיאטאתי את הבית במשך שנה וחצי. הלכנו למרכז מכשירי החשמל. הנחתי שרק נביט, נבחן כמה דגמים, ובטח אקנה מקרר חדש רק כשיכלו כל הקיצים. לא הבנתי שכבר כלו. קנינו מקרר. אפור, גדול ומרשים. המוכר הודיע שהמקרר ייצא לדרך עוד באותו היום, אבל יהיה עליי לחכות למייל. המייל בושש לבוא. ביומיים הבאים זרקתי את כל מה שהיה במקרר ובמקפיא. המקפיא גנח באחת ושלוליות מים ניקוו תחתיו.
כמה מהר התרגלתי למה שיש, כמה קל היה לפתוח ולסגור, בלי לשים לב. הוא היה קיים, כמו הרבה דברים. שם, נוכח, מקרר. הקופסא המזמזמת הזו מצד ימין בכניסה למטבח. מלבן ענקי בצבע אדום שקנינו בחנות יד שניה לפני כמה שנים. זו היתה טעות, הוא חזר ואמר, ומשך החוצה את התקע מהשקע. דממה שקטה מילאה את המטבח. הוא הקשיב לה לרגע קט. לא הודיתי באסון ומיהרתי להחזיר את השידוך לקדמותו. אתה מקצר את החיים שלו, אמרתי אז. הוא בטח הנהן בתוכו, כמו מייחל לכך. אחרי שנפרדנו – בתחילה היה מחכה בכניסה לבניין, אט אט נכנס פנימה אל חדרי הילדים, ולבסוף נכנס שוב למטבח, מושך החוצה את התקע ומאזין לשקט – הוא אמר שזו היתה טעות. המקרר בולע חשמל, תבדקי את החשבון, אמר באנגלית. שפה שאימצנו לנו כמו דם שזרם בין שני גופים.
באותו השבוע, כמו קללה חתומה, המקרר שבק חיים.
רק כעבור שבעה ימים קיבלתי מייל שהודיע כי המקרר החדש צפוי להימסר בין השעות 13:00 ל-18:00. בשעה 14:00 התקשרתי למספר שצורף למייל ושאלתי מתי יגיע המשלוח. הסברתי שאני מלמדת בשעה 18:00. הגברת מצידו השני של הקו חזרה שוב על השעות. כעבור דקה התקשר המוביל ושאל באיזו קומה אני. התרגשתי מאוד. חנה רצה לחלון ודיווחה לי שהם סוחבים את המקרר בידיהם. סידרתי מעט את המטבח, לכבוד המקרר והמובילים. כיוונתי אותם פנימה, הבחור הצעיר רטן, אמר שהייתי צריכה לפנות יותר חפצים מהמסדרון. הגרמנית בפיו נטולת מבטא. למה הוא עובד בתור מוביל, חשבתי, וכבר ראיתי לנגד עיני את הערב שהוא מבלה בגפו, מתוסכל, מנסה לכבות את הצורך לצמוח באמצעות צפייה בטלוויזיה. הבחור המבוגר מביניהם חייך בנועם. אתם תחברו לחשמל, שאלתי. לא, צריך לתת למקרר לעמוד במשך שמונה שעות ורק אחר כך תחברי אותו לחשמל. טוב. הם סחבו החוצה את המקרר הישן, האדום, מבלי שממש הספקתי להיפרד ממנו. יצאתי אחריהם במהירות עם טיפ. חשבתי, יופי, עכשיו כל השכנים רואים שקניתי מקרר. רק אז תהיתי למה לא ביקשתי לאכסן את הדברים אצל אחד מהם, במקום לתת להכל להתקלקל.
